והפעם - פוסט ארוך מדי! (וגם לא משהו, האמת). ככה זה כשהכותב הראשי עסוק בכתיבת פוסטים קודמים ונסיונות לשכנע את ס. באלמר שיפרגן לו באיזה Surface.
בקיצור, שוב אדם, אבל לפחות יש נספח בסוף, אז תישארו. עשו טובה.
פוסט זה מוקדש לשמוליק וקסניה שהגיעו בשעה טובה אל קו 50 אחוזי הנוכחות הנכסף וזכו בתואר "גיבור" רשמי. כחלק מהחגיגות, תביאו בבקשה עוגיות לקטע הבא, מסתבר שהמצב קשה משחשבנו.
בנוסף, נטלי מקבלת ממש עכשיו תואר של גיבורה++ על זה שהיא באה ממש הרבה (ועל זה שהסתבכתי איתה וצריך לפייס אותה איכשהו. היתה מעורבת שאוורמה בעניין. אל תשאלו).
כבר על ההתחלה צריך לשים דברים על השולחן, היו בקטע הזה 100 מטרים מגניבים מתחת לכביש 6 וזהו בערך, היה די מעפן.
זה לא באמת הפתיע את מי שידע מה הולך להיות (בלה ואני), אבל החלטנו שהגיע הזמן לטייל וזהו.
אז מה היה לנו שם?
שבת, 03.11.12. אני יודע שרשמתי נובמבר, אבל לא באמת, הרגיש כמו אמצע אוגוסט רוב הזמן.
פארק אפק עד איזור התעשייה שהם.
המשתתפים:
המייסדים - דניאל, בלה.
אני - אדם.
גיבורה++ וכן אחראית סדר ומשמעת (לפחות עד שזה מגיע לאריה שמסרב לסור למרותה. אריה הוא איש של מרות אחת) - נטלי.
גיבור ישן (ועדיין לא מבין מה זה לאשר הגעה עד יום חמישי או להיות אחראי עוגיות) - אריה.
גיבורים חדשים - שמוליק, קסניה.
ברוך השב - דוד.
אלון - אהרון, גפני.
ותיקים - ליאת, שירה, שי, מירי.
היחידה שמחזיקה ב3/4 קטע בונוס - יעל (לפרטים).
בעלת קטגוריה נפרדת משל עצמה סתם כי היא אחותי ומותר לי - שקד.
יוצא 16, ספרתי.
הפתענו את עצמנו וכולם הגיעו בזמן פחות או יותר (דווקא אריה "בטח שאני יודע איפה זה! מה, אני גדלתי פה!" טטר הגיע אחרון). איפה הימים שיצאנו לטיול ב12:00? נהיינו ממושמעים.
אריה, כאמור, גדל שם ולכן היה בידו לתאר לנו את ילדותו בה רכב על אופניים (אתלט, כידוע) בעודו חומק ממטחי החיצים שירו עליו הרומאים מהמבצר. הם לא פגעו, אגב, גם הם לא יכולים לתאומים.
בארבעת הקילומטרים הראשונים בעיקר היה ממש ברור מתי עוצרים (בכל פיסת צל שנקרתה לדרכנו) ולא היה הרבה מה לראות מלבד הכלבה של שי (צ'י? צ'יפ? צ'יש? (על שמו של פרשן השחייה האגדי של הערוץ הראשון). לא יודע, לא כזה התחברנו) שהראתה יכולות רדיפה סלקטיביות לחלוטין אחרי כלי רכב.
בהתאם למדיניות ה"עוצרים בכל פעם שיש צל" הגענו אל מתחת לכביש 471 (ועצרנו. דה...) כשלפתע הרגשנו שזה בדיוק הזמן לאכול עוגיות.
 |
| שלחנו את התאומים להגן עלינו משמאל. אם תבוא איזו משאית או משהו. |
כאן הסתבר שאדון טטר מעל בתפקידו פעם נוספת ולאכזבתנו הרבה (במיוחד של נטלי, אבל תכל'ס של כולם) לא נמצא אף אחד שיסייע.
 |
| יש לי פה אנגרי בירדס בספר. |
א. היה נסיון לערב את בלה בעניין בטיעונים של "את כבר לא אופה כמו פעם". נכון, אבל בלה תמיד היתה רק בונוס. עוגיות זה אריה.
ב. יכול להיות שיש לי ראיות מרשיעות נגד קרובת משפחה מסוימת שלי בצורת מסרון המבטיח להביא עוגיות (הום מייד!) לכשתגיע לטיול. גם כאן, רק בונוס. עוגיות זה אריה.
ג. מתוך התיעוד הרשמי לקטע 18 - עוגיות - התאומים בזוגיות. אחד עם השני, כמובן, אבל יש גם עופרים בסביבה שמבלבלים אותם. מה שאומר שהאתלט לא יכול להתחייב על הבאת עצמו, וחשוב מכך, עוגיות לטיול. אף אחד לא stepped up, כמו שאומרים בניכר. מאכזב #1. נטלי מתחילה להיעלב באופן אישי. הדמיון בלתי ניתן להכחשה. אכן, עוגיות זה אריה.
ד. נסיון לשווק במבה בטעם במבה על ידי אריה כתחליף לעוגיות כשל כשלון חרוץ. זה טעים (בכל זאת במבה), אבל זה לא עוגיות (שהן אריה, כאמור).
בקיצור, יצאת אשם. אין מנוס מנקיטת סנקציות. לא כלפיך, כמובן, אתה צריך להביא עוגיות.
 |
| הפסקת "עוגיות" ומינוי בעלי תפקידים חדשים בארגון. לא סתם כולם בתמונה חוץ מההנהלה מתחבאים מאחראית הסדר והמשמעת החדשה. |
בהפסקת הצהריים בדשא ליד הש"ג של אלעד (מעניין כמה תושבים שם יודעים מה זה ש"ג אמיתי) לא נזרקו אבנים על ידי חרדים זועמים (לצערי) ויכולנו להמשיך ליער קולה שהיה ממש בסדר ובניגוד ליער חדרה המעפן, כאן ממש הלכנו בין עצים, שזה פחות או יותר מה שאתה מצפה כשאומרים לך יער.
בדיעבד, אני מאוד לא מרוצה מזה שלא פקדנו את האנדרטה של חטיבת אלכסנדרוני אבל באותו הרגע לאכול צ'יפה סלק ובטטה (טעים! איזה דברים יש לכם שם בעיר הגדולה...) ולשתות קפה בכוסות יפניות (אמיתיות! דוד בדק) נראה חשוב יותר.
המעבר מתחת לכביש 6 היה כאמור האטרקציה המרכזית, אם כי התרעתי בפני מי שאיתרע מזלו ללכת לידי שיכלו לפרגן בעוד כמה סנטימטרים בגובה (מה היה קורה אם שאקיל אוניל היה מחליט פתאום ללכת את השביל?).
תמונת סיום ליד הקמע האולימפי לשעבר ונשארנו עם עניין המסעדה. למרות נסיונות של אריה לשווק את חברו יגאל, הגענו מהר מאוד לבחירה בין שתי חלופות אור יהודיות (הידעתם שסמלה של אור יהודה מזכיר בצורה חשודה שביל הליכה מסוים? הנה, תראו).
אנטבה מורד והשאוורמה האגדית שלו (אליבא דדניאל, כמו כל דבר "אגדי" בבלוג הזה) היה עמוס לעייפה ולכן נותרנו עם מסעדת סעיד.
אני יכול לרשום פוסט שלם על המסעדה אבל הוא יכלול לא מעט גידופים ונאצות, לכן מפאת כבודו של הבלוג אני אסתפק ב*&^%*&#%#*&!.
בשביל לאזן, אני שומע שבסה"כ הבשרים היו סבבה לגמרי (אני חושב שבטעות הסתכלתי על שיפוד), הסלטים היו בסדר גמור (למעט החומוס שהיה חלש למדי) והיה גם די מצחיק לצד העצבים (אם כי מאוד תלוי סיטואציה, זה לא הולך לעבוד עכשיו).
בקיצור, 0/10 במדד הלגמרי לא רשמי שלי (כי סלטים לא יכולים לקחת אותך רחוק מדי, מסתבר).
 |
| 20 שנים אני באיזור ועדיין אף אחד לא יודע איך קוראים לי. העיקר הם אומרים שהקג"ב התפרק. כאלו תמימים הישראלים האלו. |
 |
| ימים יפים יותר. סתם, זה היה יום שישי. |
אלכס - הצלם הרשמי.
יואב - הצלם המחליף הרשמי.
שמוליק - ספר הבית, אחראי סנכרון שעוני מצלמות בטיולים, שר הספורט (לפרטים, פנה לדניאל, אין לי מושג מה זה אומר).
אריה - אחראי מסעדות כושל, אחראי עוגיות כושל אף יותר.
דוד - פרויקטור לענייני סמל (גם לא משהו, מונתה אחראית אומנותית חדשה בדמות שקד).
נטלי - אחראית סדר ומשמעת. יש לה מנדט מההנהלה, אל תתעסקו איתה.
(כאן יש רווח כי אנחנו ההנהלה).
אדם - אחראי הדיזיין של הבלוג (בתואר), גשש ונווט רשמי.
בלה - אחראית הדיזיין של הבלוג (בתכל'ס), הזרוע הביצועית, ידה בכל.
דניאל - כותב ראשי, הלך מתמיד, הזרוע האומנותית.
חוץ מזה, ישנם עוד תפקידים נוספים בדירקטוריון קטע-קטע, אך מכיוון שאין לכם את הסיווג המתאים נציין אותם רק בשמותיהם ללא שיוך שמי וללא התחייבות למינו של בעל התפקיד.
יו"ר ועדת קבלה וסגן רקטור לענייני כיבוד בטיולים.
קאנצלר הארגון.
סגן נשיא לענייני מחקר ופיתוח, אשר עמוד גם בראש שדולת תת ארגון "די לקוצים".
א. סטטיסטיקה וראש החוג לחזירי בר טועים (הטעות מכוונת. אין לכם סיווג, כאמור).
קצין ציוד ראשי (שמתפקד גם כיועץ אסטרטגי לענייני אלרגיות למזון).
מומחית אמל"ח.
נשיאות קטע-קטע - שביל ישראל בקטעים (חשבתם שיש רק הנהלה, אה?).
