קטע י"ט - הליכה לקיסריה (או: עצמאות חוגגים בים)

הפעם - קטע ארוך ובכלל לא מייגע, די מגוון. אפילו היינו בים!

הצג מפה גדולה יותר

הערת ההנהלה - זוכרים את מאתיים וחמישים המטרים הנוספים מהמפה של הקטע הקודם? יופי, תחזירו אותם. גוגל ממשיכים להציק והוסיפו לנו איזה ק"מ לעומת מה שהלך בפועל. לא משהו הגוגל האלו כשמגיעים לקטנות, כפי שיתברר בהמשך הפוסט.

- תמונות מהקטע התשעה עשר -

פרטים:

יום שבת שאחרי יום העצמאות, 28 באפריל, קטע י"ט - זכרון יעקוב (או בנימינה, מי יודע) עד עתיקות קיסריה.

משתתפים:

מייסדים: בלה, דניאל

ותיקים: נטלי, אדם, שמוליק, דוד, אלכס, אלון, אריה, מירי

ה"חולה": יואב

שבור הלב: חיים חולה אהבה

כבר מגיעים קבוע: אלון, שירה, שי

החוזרות: ליאת, יפעת, עדי

זאתי שבאה רק לאכול וזה שהיה אמור להכין לאכול: נלי, אמנון

רשימת ציוד:

אפוד זוהר, שלמה ארצי:

ההזמנה לטיול -

ההנהלה דנה ארוכות והגיעה למסקנה כי בתוך עמנו אנו יושבים, על כן גם אנחנו כמו כל עם ישראל נלך לטייל ביום העצמאות (בעצם יומיים אחרי).
אז ככה, קטע 19 יתחיל באשכול הפיס בבנימינה , יעבור בפארק רמת הנדיב, יחצה שני כבישים ראשיים (שמישהו יביא אפוד זוהר) ואת ג'יסר אזרקה, וימשיך על שפת הים עד לעתיקות של קיסריה (שמישהו יביא את שלמה ארצי).
אם נסיים מוקדם וכל עם ישראל לא יכבוש את קיסריה, נוכל לטייל שם בעתיקות.

בעניין האוכל: כיוון שראינו בפעם קודמת שמבחר המסעדות באיזור לא מזהיר, חשבנו לעשות על האש בסוף הקטע. מה אתם אומרים?
יש מתנדבים לארגן? (אמנון?)

(יש סקר, איפשהו במורד העמוד. הצביעו!)

חלקנו זיהה את אפשרות ההצטיידות בחומוס, שכן בתכנון הייתה חצייה של ג'יסר א-זרקא. כמה סטריאוטיפי מצידנו. ד"א, מוזר שהם בנו כפר ליד ים, לא? זהו, בדיחה גזענית אחרונה.

אחח.... איזה חומוס. אבל בל נקדים את המאוחר. נתחיל בהתחלה.

מוזר, אבל את הקטע הקודם סיימנו בזכרון, כולנו זוכרים. את הקטע הנוכחי התחלנו בבנימינה, אבל זה היה אותו מקום. האם  נמצאו הערים האחיות התאומות התאומות של רמת-גן וגבעתיים? לאדם הפתרונים.

תראו כמה אנחנו, יא ראבאק

זה היה קטע מאוד מגוון. טיפסנו, תצפתנו, ירדנו, נשרטנו, הסתכנו, שוב הסתכנו, השתזפנו, אכלנו, שיחקנו, טבענו. סיכום בגוף שלישי רבים כרונולוגי של מה שקרה בטיול. הייתי עוצר פה אבל בלה בטח הייתה כועסת. אז נמשיך. למרות שבטח בלה כועסת שכתבתי שבטח היא הייתה כועסת. ד"א, אם אני כבר פה, יודעים איך נלי מכנה את בלה בסמסים? "ביונס". ביונס! זה גדול. אז מכאן, בלה == ביונס.

מאשכול פיס התחלנו בטיפוס לכיוון תצפית שמעולם לא ידעתי את שמה. טיפסנו די לאט, בעקבות זה שנאלצנו לחכות ליפעת שהיתה צריכה להימרח עם  SPF11238 בכל חמש דקות, שלא יהיו אבידות בנפש. כשהגענו לתצפית העצמאות (לכבוד יום העצמאות שחל יומיים לפני הטיול, כל מראה מקום יקבל עצמאות משלו), ניסינו לשחזר תמונה היסטורית:

"שם, שם שכחנו את אנדריי"

מהתצפית התחלנו בירידה מטה, לכיוון עמק העצמאות. ואז, רגע השיא הראשון של הטיול, ובגלל שאנחנו חבורה של מפגרים (הי - מי שקבע את השביל על הפסים גם הוא לא הסמ"ש הכי ברור. יהי זכרך ברוך, אורי), כנראה רגע השיא עד כה ועד בכלל: שכבנו על פסי רכבת!

זה היה יכול להיות מסוכן, אבל תכל'ס, רכבת ישראל

באופן מפתיע, הפסים בכלל לא היו חמים.

אחרי צעדת החיים הקצרה, גילינו שמסמן השביל החליט לייצר קטע מגוון ואתגרי, והעביר את השביל בתוך שדה כוורות דבורים. החלטנו לעשות מעקף. אלון עם הגוגל מאפס שלו וכמה תמהונים שהחליטו להיצמד עליו עברו דרך חיפה, השאר הגיעו 20 דקות אחרי השאר. בדרך קיבלתי מ"חבורת הזקנים" כמו שחלק קוראים להם (אני קורא להם "מטיילים מרגשים שאוהבים את הפועל) סמס שבג'יסר יש יריות. מרגש! אולי נתפוס חתונה.

בג'יסר היה כיף. ממש. אלון חיפש ממתקים, שירה חיפשה דיאט קולה, שי חיפש חומוס. כולנו מצאנו! חצי קילו חומוס, חצי קילו משאוושה, 5 פיתות ופלאפלים אין ספור במחיר של ג'ל לשיער של שמוליק! איזה כיף.

עושים גם בר מצווה

עכשיו, חוף הים (אנחנו ב"השתזפנו" - אין עוד הרבה). חוף יפה מאוד היה להם שם. חיפשנו איפה לעצור, כדי שנוכל לאכול את החומוס. אוף, עד שעצרנו (הכנס ביקורת מרומזת שלא צריך לרוץ כל הזמן ואפשר להתפנן בהליכה). כשסוף סוף עצרנו (אולי זה מרומז מספיק?) תחת שמשייה רעננה, שלפנו את החומוסים, אלון שלף את הפריזבי ואריה שלף את התאומים.

"אלון, תפוס אותי! אני כבר לא במחזור!"

עכשיו, כמה ק"מ על הים (הכנה טובה לקטעים הבאים) - זה מוזר ללכת עם תיק ונעלי הליכה ליד משתזפים ומשתזפות בחוף קיסריה. אחרי הים הגענו לעתיקות קיסריה והאמפי המרשים, לא נכנסו לראות (למה זה עולה כסף למה?) ובמקום זה נכנסנו לאמבטיית חול בדיונות.

תמונה אדירה. קרדיט לצלם.

אחרי שכמעט חטפנו מה קוראים אותו זפטת שמש, הגענו לתחנת הדלק, שמסתבר שהיא גם מקום לא רע לדייטים (לא אספר מי אמר לי. אלון ממליץ: שוט סולר). ואז התחיל הקטע הקריטי בטיול: איפה נאכל?! דוד שוב הזמין מקום במסעדה, אבל שוב ביטל בגלל שהמסעדה נמצאת בעתיקות קיסריה (למה זה עולה כסף למה?). חיים היה חסר תועלת לחלוטין (שוב), וכבר פינטזתי על לחזור לעיר האורות, חדרה. או אז מירי הביאה שיחוק, וזכרה שיש איזו מסעדת חמודי איפשהו. אבוי לי, שכחתי היכן היא ומה שמה, אבל היא סניף של מקום שהיינו בו בטוח. במסעדה, משום מה החליטו לחגוג לי יומולדת, והיא הייתה ממש טעימה. אכלנו ממש טוב, דוד אכל איזה 11 מנות מלבי, וביונס בטח תכתוב בתגובות על ההנחה שקיבלנו. כשהיא צילמה את הקבלה מרוב התרגשות המלצר החביב זע באי נוחות, כנראה פחד שהיא מהמע"מ.

"דוד, קח, תכין קרם ברולה מהמלבי"

ועכשיו, פינה חדשה -

קטנות:

• דוד החליף תמונת פרופיל. עכשיו הוא עם בחורה. עוד פחות אמין מגרגמל
• השפריצר שוב לא הגיע. שמוליק מאכזב. למרות זאת, כי אנחנו הנהלה מעצימה, החלטנו לסמוך עליו בתפקיד הרשמי של אחראי סנכרון שעוני המצלמות בטיולים.
• אריה הגיע, הביא עוגיות. אבל יותר ישנות מכמה שלקח לי לכתוב את הפוסט הפעם. FAIL. מזל שמירי הייתה שם להציל אותו.

שיר סיום מתבקש (למרות שאריה שר הרבה יותר טוב):

נתראה בקרוב!