קטע ל' - מצפה משואה עד בית גוברין (או: מזגן במערות)

- תמונות מהקטע השלושים -

פרטים:

יום שבת, 24 במאי 2014, קטע ל' - מצפה משואה עד בית גוברין. בונוס - טיול במערות בית גוברין.

משתתפים:

אלה שמכירים: אדם, בלה, דניאל, חיים, נטלי, קסניה, גפני, עדי, ליאת, שיייי 

מי אלה?? ג'ניה (בלה 2), הטבעוני (אריאל)

בלט בהיעדרתו המופגנת: אריה טטר (טטר? אולי החליף שם כבר? מי שיודע שיודיע נא למזכירת קטע קטע לענייני שמות ואופטלגין)

רשימת ציוד:

פנסים - למערות 

דמי כניסה - למערות

בלינצ'סים ממש טעימים שחיים הכין - לאמא רוסיה

חסרים - צלמים, מצלמות, פוקוס למצלמה בטלפון שלי (אני ממש מקווה שהחוסר פוקוס הוא בגלל עודף זיעה. אבל יצאו תמונות רומנטיות)

למה לקח הרבה זמן להעלות את הפוסט? רציתי להכין הפתעה - ברכה לקטע קטע מאת נשיא מדינת ישראל החדש!

לצערי, הברכה נשלחה מלשכתנו יומיים לפני הכתרתו לנשיא, לכן אין אזכור לכך לצערי בהודעה. אז ההודעה שלבסוף קיבלתי מאוד מאכזבת - סה"כ ברכה מאיזה הזוי אחד מירושלים ("שלום לכם מירושלים"), חבר של דני נוימן ובית"ריסט. אין ספק, תזמון זה עניין של טיימינג. מי שעדיין מעוניין בתוכן ההודעה - שיפנה אליי ואקריא לו אותה.

אז הגענו למצפה משואה. שוב הגעתי ראשון. המסלול עצמו היה משעמם טילים. כה משעמם שאפילו המצלמה בטלפון שלי פיהקה וניפקה תמונות חסרות פוקוס. כה משעמם שאפילו מנחם המשעמם לא טרח להגיע והעדיף את שבת תרבות ברמת גן.

היילייטס:

הלכנו בין חוחים

הצעקה האחרונה - תיקי אס"ט

הגענו לאיזה ח'רבה, 

בתמונה: שירותי הח'רבה

עצרנו

עצרנו.

עדיין הצלחנו להתברבר

בתמונה: אדם מתחיל להתברבר. הוא לא בא חד הפעם.

עברנו מתחת לעץ

ראינו פרות

וזהו בערך. שיא הקטע היה העצירה לסנדביץ'. ולא, לא היו עוגיות. מצאנו שלא הרגשנו רעש אדמה בעוצמה 4.1 ריכטר שדווח בכל אמצעי התקשורת:

יורם שרעבי מפתח תקווה אמר: "אני יושב בבית במחשב, ואשתי צועקת לי מהסלון 'אתה מרגיש שהבית רועד?', אמרתי לה 'בוודאי, המסך שלי רועד'. זה היה קצר ונגמר". דניאל ממעלה אדומים סיפר: "ישבתי בסלון ופתאום הרגשתי שכולי רועד, וגם אמא שלי הרגישה רעד קל. המנורות לא זזו או משהו, רק אנחנו והשירותים זזו קצת. לא נגרם נזק".
גולשים מרחבי הארץ סיפרו כי רעידת האדמה הורגשה, בין היתר, בחיפה, באר שבע, דימונה, ערד, רחובות, פתח תקווה וגבעתיים. "הרגשתי את כל המיטה זזה פעמיים", כתבה עדינה אוזן לניאדו שמריהו מנתיבות, "ממש הזוי". אוסנת נתן מאילת הוסיפה: "אני גרה בקומה 9 והרגשתי את המיטה זזה כמו קרוסלה, וגם הטלוויזיה, בדיוק ראיתי סרט וזה היה מפחיד".
ליאת מתל אביב: "הלכתי לי לתומי בשביל, והרגשתי רעד. שאלתי את נטלי 'את מרגישה רעידת אדמה?' והיא ענתה 'בוודאי שיהיה אם לא יביאו עוגיות'.

אך כל זה היה מתאבן תפל לקראת האטרקציה הכבירה - סיור במערות בית גוברין. באמת שהיה מגניב, וכל מי שוויתר הפסיד.

היינו במערות 2-3, 6-7, 12א' ו-19ג'. עדי הדריכה אותנו בצורה כבירה:

"כאן היו יונים"

האמרה הכי נפוצה היתה "איזה יופי, היה להם מזגן".

סיירנו בבתים שלהם, בלה ישבה בסלון:

בלה משחקת XBOX

מצאנו יד קדומה:

אכלנו קרטיבים

והיינו במערת פעמון מפעימה:

כדי לחתום את הטיול, רצינו לקנח בארוחה. ברם, כביש 38 מנומנם הוא. במיוחד בימי שבת (הברמן: "אין כאן כלום"). מצאנו את עצמנו במבשלת בוטיק (מי נתן ת'הוראה??) שהתמקמה באופן אסטרטגי ליד חומוס נייד, מעופש, יקרן וחסר פיתות. אחרי לגימות בירה, מו"מ שניהל גפני בעסקת שבויים תמורת לחמניות, מצאנו עצמנו מופתעים לגלות שהמו"מ היה צריך להיות ביצים תמורת לחמניות.

לפחות אדם היה מבסוט.

קליפ סיום:

קטע כ"ט - נתיב הל"ה (בערך) עד מצפה משואה (או - למעלה-למטה, הרבה פעמים)

טוב, הפוסט הזה הולך להיות בסימן פסח (זוכרים? לא מזמן). מצות, אם לדייק.

מה שאני בא להגיד זה שממש כמו מצות יש פוסט כי זו המסורת.

עוד ממש כמו מצות, הוא לא משהו בכלל לדעתי.

ככה יצא, לא בא לי טוב הפוסט הזה. המוזה, אם הייתה כזו, נעלמה איפשהו בעלייה לתל עזקה.

מצד שני, אני זה מה שיש בימים אלו, מצב הבלוג כמצב העוגיות בטיולים.

הצג מפה גדולה יותר

לא מתחייב שזו המפה, אצלי למשל גוגל מתעקשים שבעצם את כל השביל עשינו באיזור חברון.

- תמונות מהקטע העשרים ותשעה -

אז טיילנו.

שבת, 12/04/14. משהו כמו 15 ק"מ שנגמרו מהר מהצפוי (ושלחו לפח האשפה של ההיסטוריה את התיאוריה שלי מהפוסט הקודם שתמיד מסיימים באותה השעה).

היו שם בלה, נטלי ואדם מצד הממש ותיקים.

קסניה, דוד, עדי, חיים וגפני מצד הותיקים.

ז'ניה ואלעד (כזה שמגיע בלי מצלמה וסופי) מצד החדשים.

לאכזבת כולנו (במיוחד קסניה), חיים הגיע נטול הפיני שהובטח (כזה מפינלנד, כן?).

סה"כ עשרה אנשים. רו"ח פיקחה על הספירה.

התחלנו ללכת באיחור סביר לגמרי, אם כי חשוב לציין כי זה די במקרה. אנשים מסוימים, למשל אני וכל שאר שוכני האוטו של דוד הגענו בזמן. אנשים אחרים, למשל א. סדר ומשמעת, איחרו. רק אומר.

ממש כמו שתכננתי (לא באמת. אורי דביר תכנן, אני סתם בדקתי במפה מראש), עלינו ואז ירדנו ושוב עלייה ושוב ירידה ואז עלייה ו... הבנתם את הרעיון. היה נוף יפה תוך כדי והיו ימבה נמלים (מהסוג השחור שהולך על האדמה, לא מהסוג עם משכורות מופקעות ואלון חסן).

טוב, היו גם שמיים. ככה זה כשהצלם הרשמי כבר מחשב את קיצו לאחור. מזל טוב!

חלפנו על פני קיבוץ נתיב הל"ה עם תמי4 שלהם (תוכן פרסומי, חבל שלא סגרתי איתם מראש) וצלחות הלוויין של עמק האלה (זה של YES לפי א. סדר ומשמעת. שיט! עוד תוכן פרסומי שהולך לאיבוד) ועצרנו להפסקת עדיין-לא-ארוחת-צהריים כשתל עזקה המאיים משקיף עלינו באופק.

איפשהו שם גם ראינו לראשונה את האבא והילד שמתאמנים לכיבוש החרמון במקרה והסורים יעשו מחטף.

מספרים לי שהם המשיכו עד בית גוברין (ספוילר - בקטע הבא תגלו כמה זה אומר) ובנוסף הם הלכו עם תיקים רציניים כאלו על הגב. נראה שהאבא נהנה והילד לא מסוגל לברוח מפאת המשקל העודף על הגב.

בלה ועוד כל מיני אנשים התקנאו בילד והחליטו להעמיס 5 ק"ג של לימונים גנובים (בסדר, חצי גנובים, מהאדמה) בתיק.

זה מעניין בעיקר כי בלה הבטיחה פאי לימון מכל הסיפור. נטלי בטח תתאכזב מהעניין כמו תמיד.

תל עזקה. עלייה לא נחמד, אבל האמת היא שהיו גרועות יותר והיה נוף נחמד למעלה, אז בסדר.

היה שם בנוסף תבליט כזה שטוען שתל עזקה זה בעצם קו ראשון לים (במובן הרחוק של ראשון, אבל ראשון). ניסיתי לבדוק, אבל היו עצים שהסתירו, אז אני לא יודע מה להגיד לכם.

היו גם ספסלים אבל למרבה הצער לא היה קשר בינם ובין הצל.

בתמונה - תל עזקה. כמו כן בתמונה - איזשהו צמח. חיים לא הסביר לי.

בהמשך דפנה אחת עשתה לנו טיזינג עם קוד QR שהיה אמור להוביל אותנו למסע מרגש לכיוון חרבת שקלון. זה נגמר בקוד הראשון ולא היה מרגש בכלל, אבל לשקלון הגענו (גם שם, כמו בדרך, לא היה מרגש).

אה, כן, באיזשהו שלב התעקשתם לנהל שיחה על כל מיני מסעדות תל אביביות שנלך לאכול בהן אחרי הטיול. זה היה חסר סיכוי, אבל יפה שניסיתם. אני, אגב, קמתי והלכתי במחאה, אם מישהו פספס.

זהו בערך. בסוף הגענו למצפה משואה ולמגדל התצפית שבניגוד לתחזיות דווקא היה חצי פתוח (ז"א, פתוח, אבל אפשר לעלות רק עד החצי) וכלל בתוכו גם שומר מטעם קק"ל או משהו. מי שלא טיפס, לא הפסיד כלום.

רגע לפני הסוף (של הטיול ושל הפוסט), ציון לשבח לעדי שבנסיון אחרון להציל את המולדת הפתיעה בעוגיות 37% משודרגות (טריפל משהו) שהיו אחלה והחלק של הטיול בטיול הזה נגמר רשמית.

תמונה של סוף. בהזדמנות זו - מיניתי את עצמי רשמית לתפקיד זה שמחליט מתי בסדר לזוז
כשהמצלמה של דוד עומדת ברשות עצמה.

אחרי שיחה עם מי שלטענתו ניהל את המסעדה במצפה משואה עד שנסגרה, הסתבר לנו שאכן ההיצע הקולינרי לא משהו באיזור הזה ומחשבות ייאוש על אבו-גוש התחילו כבר להתגנב לראשו של מי שזה מעניין אותו (אותי לא מי יודע מה).

כאן הפתיעה ז'ניה ושלפה את קלף ה"לפני כמה ימים הייתי פה באיזו מבשלת בירה עם העבודה והיה אחלה". זרמנו איתה ומצאנו את עצמנו במבשלת אביר האלה בצפרירים.

באמת היה אחלה (חדשים - ללמוד מז'ניה, או המלצות מוצלחות או עוגיות. בעצם לא "או", עוגיות ונמשיך משם).

בקצרה לטובת מי שלא היה - פופקורן עם זעתר זו יציאה מוצלחת, הבירה מספרים לי שהיתה טובה וסלק עושה להמבורגר צבע של רייר גם כשהוא מדיום.

תודה מיוחדת לאחראית סדר ומשמעת שסידרה קינוח ו10% הנחה והשכיחה את האיחור שלה.

אה, לא, הנה נזכרתי בו.

דניאל, שוב הביתה. העיזים של קטע 29.

קטע כ"ח - מבוא ביתר עד צומת-בלי-שם לכיוון בית שמש (או - שובו של הקאמבק)

לפני הכל, דיסקליימר, כמו שאומרים הגויים - הפוסט היה מוכן בערך דקה וחצי (=יומיים וחצי) אחרי הטיול, אלו הצלמים שהתרשלו בתפקידם ולא העבירו תמונות.

פוסט בלי תמונות זה כמו טיול שמתחיל בזמן. לא עובד.
ועוד אחד - פוזרו על ידי הח"מ המון הצהרות על זה שהוא לא כותב יותר, אבל הבטחתי לבלה, אז הנה אנחנו.


הצג מפה גדולה יותר

- תמונות מהקטע העשרים ושמונה -

כן, מפה לא שימושית במיוחד, הלכנו הרבה יותר, אבל מסתבר שיש לגוגל ימבה כסף לשים על ווייז ולא קצת פחות לסדר את שביל ישראל במפות שלהם. לכו תבינו.
חוץ מזה, רק בלה יודעת לעשות את הקסם של להשלים את החלקים החסרים.

אוקיי, Long Time No See, נראה אם אני עדיין זוכר איך עושים את זה.

שבת, 01.02.14, 15 ק"מ בערך, הרבה ירוק (כמו שהבטחנו) ו-12 הלכים אמיצים.

- גיבורים - בלה, דניאל, נטלי, אדם (aka להמשך הפוסט הזה - אני).

כן, ממש עכשיו החלטתי שבעקבות מחדלים קודמים של גיבורים שמקבלים את התואר ומתחילים לזרוק, הועלה הסף וזה מה שיש.

- ותיקים - דוד, קסניה, עדי, שירה, אלון גפני, חיים (בהזדמנות זו - מזל טוב על המינוי לאחראי צמחייה של קטע-קטע. מהמוצלחים בתולדות הארגון).

אגב מינויים, א. תרבות, האלון השני, מהמינויים הכושלים בתולדות הארגון, כנראה נעלם ללא שוב.

מכיוון שאנחנו אנשים תרבותיים וצריך אחד הוחלט ברוב קולות (שלי) למנות את שירה לא. תרבות אחרי שהפגינה פוטנציאל בנסיון לארגן חידון בטיול הזה. מזל טוב שירה!

אגב מינויים 2, ההנהלה החליטה במשותף כי דוד ממונה לתפקיד היוקרתי של הצלם הרשמי בתקווה כי הפעם המינוי יחזיק מעמד. דוד, ראש מחלקת תיעוד חזותי זו אחריות גדולה והמינוי ניתן לאחר מחשבה רבה. אנחנו לא רוצים להוציא לך את הרוח מהמפרשים ככה על ההתחלה, אבל בפעם הבאה - שלח את התמונות מהר יותר.

חזרנו למשתתפים.

- חדשים מהניילון - אריק, רעות.

- איתנו ברוחו - שמוליק.

התחלנו באיחור, שוב (נטלי, מה יהיה? את לא מאיימת כמו פעם) אבל מסתבר שזה לא היה משמעותי וכמו (כמעט) תמיד סיימנו באיזור 15:30-16:00. ככה זה, לא משנה כמה קילומטרים, אנשים או עליות יש, מסיימים באותה השעה. לדעתי אם רק נחליט אפשר להרביץ את האנאפורנה איזו שבת.

ההתחלה היתה בעין קובי (אני ספציפית התחלתי בנסיונות של דניאל להיזכר איך מגיעים עם האוטו לצד השני של העין) כשהפעם לא היתה חתונה (מי שיודע - יודע).

כן היה יופי של מזג אוויר ואיתו קצת עליות-ירידות. האמת? לא נורא בכלל. גם שירה לא התלוננה (מצטער שירה, ריליישנס כבר לא באיזור ומישהו צריך למלא את התפקיד).

עד חירבת דרבן אין הרבה מה לספר. היה את הקבר הלא מרשים במיוחד של השייח' ההוא, ארוחת צהריים מוקדמת מדי וזהו בערך.

זה המקום לספר שמשפחת רביד טענה בתוקף שאני לא מפוקס, אז יש סיכוי שהיו דברים מרגשים בטיול הזה שאני פשוט לא זוכר. עם קהל הקוראים הסליחה.

משם המשכנו (לא על השביל) לכיוון עין אוזן.

אז כן, המטרה הרשמית היא ללכת על השביל, אבל עזבו שטויות, לא באמת יצא לכם יותר ארוך, רק לי ולדניאל שהגענו לסוף האמיתי (אגב, למה אף אחד לא סיפר לדניאל שאנחנו לא על השביל?).

בכל מקרה, מבחינתי כל עוד אני בכיוון כללי בסדר, אין לי בעיה. זה שאתם הולכים אחרי, זו כבר בעיה שלכם.

טענותיכם נדחות על הסף, לא ברבור ולא נעליים. רוב הזמן ידעתי איפה אני בדיוק ובשאר איפה בערך, זה לגמרי מספיק.

ללכת על השביל זה לחלשים.

חזרנו לשביל בעין מטע. אמא אקראית שעברה מולנו המשיכה למכור לילדי ישראל את הבלוף שהצבע של השביל מסמן את דרגת הקושי שלו (כן, בדקנו) ואחרי עליה קטנה הגענו לחירבת חנות. משם החלק המלכותי במסענו.

המדרגות הרומיות ודרך הקיסר אכזבו אותי עמוקות והיו, באין מילה אחרת, מעפנות.

היית מצפה שבשביל קיסר היו מארגנים משהו מושקע יותר מ6-7 מדרגות אבן לא נוחות במיוחד. ליהודה קיסר זה לא היה קורה.

מדרגות מעפנות. בתפקיד אדריאנוס - עדי. הכי אצולה בתמונה הזו.

בית הבד נראה טוב יותר בתמונה של האיוונט מאשר במציאות ולא מרשים בכלל.

מה שכן נראה מרשים במציאות הוא החניון של בית הבד שנראה נקודת סיום מוצלחת למדי לרובכם. יש מצב, אבל זו דמוקטטורה להזכירכם (כאן א. תרבות הטריה דווקא התלוננה קצת). עוד קטע קצר והגענו לנקודת הסיום המאולתרת ליד צומת-בלי-שם ממנה רק אני ודניאל (במה שממשיך להיות מוטיב חוזר) הגענו לנקודת הסיום הרשמית.

בפעם הבאה תראו מה פספסתם.

כמו שציינו בהזמנה לארוע, חגגנו את יום ההולדת הרביעי לארגון קטע-קטע וכמיטב המסורת הייתם צריכים להביא דברים טעימים.

היו בראוניס של שירה, בראוניס של גפני בלי קמח (מטורף העולם הזה שאנחנו חיים בו, עוגה בלי קמח), עוגיות לא ברורות של קסניה (היה שם קינמון והן היו טעימות, אבל לא ברורות) ועוגיית 37% שדוד נתן לי (גם לכם? אין לי מושג. כשאני אכלתי עוגיה לא נראיתם באופק, הלכתם לאיזה עין, מנפלאות ה"ברבור" שסידרתי לכם).

מספרים לי שאריק גם הוציא במבה ברגע שאני ודניאל נעלמנו. נחליק את זה כי זו פעם ראשונה - בגדול, אנחנו אוהבים מתוק.

בלה איכזבה את נטלי כשלא הביאה משהו טעים (אני לא שמעתי הבטחות, אז לא התאכזבתי) ואת שנינו כשלא הביאה לטעום פיצה (סתם שיקול דעת לקוי, פיצה זו יופי של ארוחת בוקר). ידה של בלה בכל כפי שנכתב כאן יותר מפעם אחת ולכן הכל בסדר (אבל בחייאת, תביאי לטעום פיצה בפעם הבאה).

(פה היתה אמורה להיות תמונה של אוכל, אבל אין. דוד, עבודה רבה לפניך).

אם אנחנו כבר באגף הקולינריה (או סתם כי אוטוטו נגמר הפוסט הזה) הטיול הסתיים בחומוס באבו גוש (אבו שוקרי המקורי מספר אחד או משהו כזה) שהתברר כמוצלח בטיול הקודם (ויש גם שירותים כחלק מהדיל!).

כנאפה לא רעה בכלל והביתה.

חומוס של סוף. לא בתמונה - ז'אק כהן. מזל.

אה, כן, חיים. אני מבקש להזכיר שאתה חייב לנטלי המבורגר על ההתערבות שלכם. תיזהר, היא בעייתית.

בשביל לסגור את נושא ההתערבויות (והפוסט הזה. ארוך מדי ובינוני להפליא, נמאס לי), דניאל התערב עם בלה על כך שישלים את הפוסטים החסרים בתמורה לעוגת היומולדת המושקעת ever (כך במקור) שבלה תכין לו (טיפ של אלופים - לכו על כשלון מפואר של דניאל).

ולבסוף, רגע אחד של רצינות.

עד היום פורסמו בבלוג הזה 24 פוסטים על הטיולים השונים.

מתוכם דניאל כתב 14, אני כתבתי 5 ועבור 5 קטעים לא פורסם באמת פוסט (יוצא 24, בדקתי).

לא זכינו לחזות בפרי מקלדתו של דניאל מאז ספטמבר 2012.

האמת, ממש חבל, בעיקר כי הוא כותב טוב ממני.

דניאל שוב הביתה!

דניאל שוב הביתה!