יומיים, שני קטעים בשביל. הרבה היה לנו שם. מבחינת אנשים, היו חמישה עשר, מתוכם עשרה גיבורים וחמישה לא-חשוב-שמות.
שישי-שבת, 15-16 ביולי. קטע י"א - צומת גזית עד בית קשת (דרך התבור), קטע י"ב - בית קשת עד הר יונה (דרך הר דבורה).
משתתפים:
המייסדים: בלה, עמית וענבל, ודניאל (למרות שמבחינה תחבירית יש כאן טעות וצריך להיות כאן "בלה, עמית, ענבל ודניאל", לא נראה לי שברשותי להפריד את המותג, הדביק משהו, עמית וענבל, או ריליישנס ושיפ).
ותיקים (ממש): נטלי, אדם, אריה
עוד כמה: יואב, שמוליק, אלון, ליאת, עדי, אלכס, אייל
החדש: דוד
רשימת ציוד:
רשימת ציוד חולקה מראש בקפידה ע"י ההנהלה. כולם הביאו את שעליהם להביא, ואף יותר. ראויים לציון הם עדי ודוד, שכנראה הרגיש צורך להרשים (ע"ע "החדש") והציג בפנינו את אוסף הגזיות שלו בכמות שיכלה לצייד כל אחד מאיתנו בלהבה אישית למטרת שריפת דבורים. אני שכחתי להביא את שהיה עליי להביא (מי זוכר?!), אך פיציתי על כך בהכנת טחינה אגדית (ובלי קשר, סולחים לי על הכל כי אני כל כך מקסים).
4 צלמים - אלכס שחזר אלינו (אבל הוקפץ למען תקיפת הכור הגרעיני בצרפת בשבת), יואב שהתאמן קשה עד שהצליח גם ללכת וגם ממש להשתמש במצלמה ולא רק לשאת אותה, דוד עם הקליקים בזוויות, ועבדכם הנאמן עם מצלמת הווינדוס-פון שמוכיחה שכשרון לא תלוי במכשור. צילומים משלימים - אלון.
עוד בנושא הלוגיסטיקה: את הזוג הדביק צריך לזמן לחצי שעה לפני שעת היציאה. אחרי רצף מרשים של אפס איחורים של האוטו שלי בכל הטיולים עד כה, הם שברו אותו. ועוד עמית הגיע כאילו לווימבלדון. עם המגן זיעה, והכדורים בכיסים. או שהוא שמח פשוט לראות אותי.
הפעם, חידוש: חבורת הלא-ותיקים הגדילה ראש (אולי רוצים קביעות?) והחליטה לקחת חלק פעיל בתיעוד ההסטוריה. אלון פלביוס, עדי הר-סגור וליאת הרודוטוס אספו יחדיו קטעים בלתי נשכחים מהיומיים האלה, ושלחו לי אותם בסמס ביום ראשון בשתיים וחצי בצהריים. הקטעים (בתקווה שרק אזכורם יחסוך לי ביטים):
 |
| הפלפון והמצלמה שלי |
 |
| שדה קטל של אבטיחים |
אז את הטיול התחלנו (רק אני ואדם) בהליכה נמרצת מצומת כפר קיש ועד המלון בצומת גזית (מלון? שם? ברצינות?). בדרך היפהפיה הזאת, שפשוט פשע לפספס, ראינו את צידו הדרום מזרחי של התבור במלוא תפארתו, מקשת אבטיחים ריחנית עם אבטיחים מדממים, כנראה לטובת השועלים (טיפ לבחירת אבטיח אצל הירקן: לכו על האבטיח שעל קליפתו סימני גירוד. השועלים תמיד בוחרים את האבטיחים המתוקים והמשובחים), ומרעה של פרות ואנפות.
 |
| צדודית התבור שרק אני ואדם ראינו |
חברנו לחבורת החברים החברותיים בחיבור הכביש עם המלון. מריחת קרם הגנה, צילום קבוצתי, ויאללה, לטפס. היה חם. מאוד חם. ריליישנס נהייתה עגבנייה תוך פחות משמונה צעדים. כל מאה חמישים ושלושה צעדים (בדיוק!) עצרנו למנוחה, כששמוליק זקרי מקפיד לשמור על עלינו רווים וקרירים עם השפריצר שלו. התבור לפעמים פינק בצל, ולפעמים לא. לא הרבה זמן אחרי תחילת העלייה, התחילו ללוות אותנו קול מואזין מהכפר הסמוך. אחד אחר בכפר שמע אותו, והחליט להצטרף לחגיגה. זה התחיל להישמע כמו rap battle מהסרטים.
הגענו בערך לפסגה, ולחומה. תכל'ס, לא ממש חומה מרשימה, אפשר לטפס אותה די בקלות. השביל לקח אותנו שמאלה, למרות שכולנו הרגשנו ימינה. השביל התעקל שמאלה, ועשה שלושת רבעי סיבוב במקום הרבע הימיני עד שהגענו למבצר. באמת, מבצר. והיה מסלול מאוד מאוד יפה. למשל, התמונה הזאת מצולמת ביד ישרה:
נכנסנו למבצר. כל כך מגניב. כמו בלגו. ועשינו מה שעושים כל הצליינים כשהם מגיעים לפסגת ההר: אוכלים. ההבדל המרכזי בינינו לצליינים שהם יכולים לאכול בבית הקפה, בו השירות לצליינים בלבד (ברצינות!) . עוד הבדל שהם הגיעו באוטובוסים. צליינים עאלק.
 |
בתמונה - אנחנו אחרי העליה.
לא בתמונה - סוס טרויאני.
עוד לא בתמונה (אין מקום) - התאומים של אריה. |
אז מה למדנו בכנסיית טרה-סנטה? שהם חיים בסרט - יש להם "מנהלת ארץ הקודש". הנשים לא יכולות להיכנס אלא בבורקה, בעוד שהגברים יכולים להיכנס חצי ערומים, ולו רק שיסירו את מגבעותיהם. טרה סנטה היא כנסיית ההשתנות (לעיתים רחוקות כתיב חסר יכול להיות כל-כך מצחיק). נכנסנו לצפות במיסה. נרדמנו. גילינו שיש להם מרפסת שמש עם נוף של בקעה כלשהי. הם אוהבים תקרות גבוהות. היה תרבותי.
 |
| תקרה גבוהה, רצפה מצוירת. כניסה: מיידית |
 |
| מחול לי אבי כי נרדמתי |
חזרנו לכניסה למבצר, שם עמית וענבל התעוררו בדיוק מהשנ"צ. סיפרנו להם שהם הפסידו סנה בוער, ישו בצורת טוסט ומים קדושים בטעם של ויטמינצ'יק פטל. הם לא התרשמו. טוב יש להם חתונה לתכנן, והגימיקים האלה כבר ממש לא באופנה.
באופן מפתיע, הירידה למטה היתה מהירה יותר מהעלייה. עצרנו במחצית הירידה כדי לחכות לכל משתיני השביל (או משתני?). בעצירה זאת דיברנו על כמה חלקלק המדרון. לאריה, לעומת זאת, המדרון לא היה חלק בכלל. והנה סיפור אריה נוסף: אריה הוא אתלט אימתני, בעל
שרירי תאומים מרשימים. יותר שוורצנגר מאשר דה ויטו, אם אתם יודעים למה אני מתכוון. כמובן, שעצירה זו לא היתה הפעם הראשונה בה הבחנו בתאומים האלה. משוררים כתבו עליהם, ציירים העלו אותם על בד, אל-קעידה הלכו על מטרה קלה יותר ליירוט. למחרת, אפילו, טיפה לפני "עלייה וקוץ בה" (ר' בהמשך), ראינו שועל סלעים שמטפס כמו אריה (לעומת סתם איילה, שמטפסת כאיילה).
למטה למטה יש קיוסק. בירות! היו עוד דברים בטוח! אבל שתיתי שתיים!
 |
| פפראצי: רפאל נדאל לא שומר על אורח חיים ספורטיבי! |
הידסנו דרך שיבלי לכיוון המכוניות שחנו בחניון האלון העתיק. חיכו לנו דבורים. המוני דבורים. אריה אפילו נעקץ. כנראה הדבורה ראתה בתאומים שלו איום מוחשי (ד"א, אריה כל כך אתלט וחזק שאחרי העקיצה 20 דבורים מתו). כל אחד התהדר בעננת דבורים (אני לא. מוזר). אדם לא היה יכול להפסיק לזוז, כי עליו הדבורים רצו פשוט לנוח. ניסינו הכל. הדלקנו מדורה בשביל העשן ועמדנו בתוכה. הלכנו רחוק, הלכנו קרוב. נכנסנו למכוניות וסגרנו חלונות. חשבנו לעצמנו, מה אורי דביר ז"ל היה עושה. התחלנו לשקול מהלכים דרסטיים. אפילו שקלנו להצטרף למחאת הדיור ולהקים מאהל באי תנועה בעפולה. ואז נסענו רחוק, לבית היערן. היו דבורים שנצמדו אלינו אפילו במכונית, והגיעו איתנו לחניון הבא. היו שם אנשים בחניון הזה (בניגוד לאלון העתיק, שמסתבר שאינו מסביר פנים) - ולהם לא היו דבורים. הם השאילו לנו מנגל. לא יודע למה. אולי היה להם מתכון לדבורים על האש.
התארגנו. הקמנו אוהלים (ריליישנשיפ הקימו סוויטה - אוהל 12 עם מזרון מתנפח, ג'קוזי ומזגן), והתחלנו להכין את האוכל. בתפריט: פסטה (3 דקות הכנה) בולונז (נטיפי סויה), אורז עם אפונה וגזר, טחינה אגדית (הסוד: לאכול מלפפונים חמוצים תו"כ ההכנה), סלט רגיל וטעים וסלט הפתעה. המתכון לסלט ההפתעה: לפרוש הצידה במפתיע, לעבוד עליו ארבעה אנשים (סה"כ פטרוזיליה ושום) במשך חצי שעה יותר מהכנת כל שאר האוכל ואז להכריז שלא ככה אמור להיות הסלט (הפתעה!).
את הארוחה בילינו בהתענגות על האוכל (בדש, שהוא אכלן מעולה: "טעים לי". כל מי שהצליח להניח ידו על הטחינה: "הטחינה פשוט אגדית"). הדבורים כנראה הלכו לישון. בסיום הארוחה, בלה הנרגשת נשאה נאום חוצב להבות. לא נשאר לחי אחד יבש. חייבים להעלות את זה ליוטיוב.
פרשנו לנו למחצלת. נפעמנו מאורו של הירח. יואב שלף את הגיטרה, ואחרי באלאנס והחלפת מיתרים קצרה (מסתבר שיותר מהיר להרים במה בפארק הירקון), ישבנו לנו שבעים, עייפים ושרים. הסטליסט כלל כשלושים שירים, מתוכם סיימנו לשיר בערך שלושה. היה באמת כיף.
 |
| לא סלט הפתעה |
ליאת, בלה ונטלי עברו ביום למחרת בין האוהלים והעירו בעדינות (קום כבר! נו!) את כולם. התקפלנו, ארגנו רכבים, ענבל הכינה הר של סנדביצ'ים (נוטלה, חמאת בוטנים, ריבת חלב והשילובים), ואז גילינו שיש בינינו אנשים חלשים. חוזרים הביתה. יואב ושמוליק לאיזו הופעה בקיסריה. אלכס לעבודה, לתכנן את התקיפה על צרפת. ענבל כי קשה לה. ליאת כי יש יומולדת לחברה. והכי בזיון: בדש, שנשברה לו עצם הבריח. כוסית.
אך אבוי! באוטו ממוצע מקום לחמישה בלבד. הקמנו וועדת הדחה. שלחנו סמסים. כיבינו לפידים. הפור נפל על ליאת. היא לקחה את זה כמו גיבורה והמשיכה איתנו את הטיול. בכלל, נראה שרוחו של אורי דביר ז"ל השפיעה עליה, ולטיול הפעם היא לא בחרה בגופיית סטרפלס. טיילת על!
אז לקטע י"ב יצאנו עשרת המובחרים. המסלול: נחמד. בעיקר בתחילה. הלכנו על הר דבורה, ראינו את התבור, מרחוק הפעם ("משם הגענו?!"). פגשנו טיילי שביל אחרים ובירכנו אותם בברכת השביל (אדם, תזכיר לנו מהי). ראינו את המרחק העצום בין הר הקפיצה להר תבור (כמו שכתבתי, הם חיים בסרט: האמונה היא שישו נתן קפיצה מהר הקפיצה על להר תבור. אין מצב, הוא לא איזה אריה הרי). הגענו לפסגה מיוערת ויפה, ומשם ירדנו שוב, ירידה ממש שווה הפעם. סיפור אריה התורן: המניאק נהנה לתקוע קשית בצפרדעים ולנפח. אכזריות. למטה, במקום קיוסק עם בירות, אכלנו מהסנדביצ'ים.
רפאל נדאל לא יכל בלי ענבל שנסעה:
 |
| והעולם שותק. |
והנה סוף סוף הגיע הברבור שחיכינו לו. כנראה זה שאלון חיכה לו. אין יותר סימון (אף אחד לא עובר שם!). עם כל הטכנולוגיה המתקדמת - סט מפות (מנוילנות!) של כל הארץ שהביאה עדי, ספר טיילים מקצועני שהביא אדם, כובע בוקרים שהביא דוד (לא קשור, אבל סחטיין על הכובע) - מה שעשה את העבודה היתה שליפה של האייפון ("המפות של גוגל לא טובות!") החבוט והליכה עם העיניים בארבעת האינצ'ים הפרימיטיבים.
מכאן היה נורא. רצינו כבר לסיים. ולפנינו היתה עלייה חמה ומפרכת, וקוצנית מאוד מאוד מאוד ("עליה וקוץ בא" הבריק מישהו). נראה שהרבה זמן לא הלכו בחלק שביל הזה. משמאל קוצים, מימין פאתי עין מאהל והמזבלה המאולתרת. בלה כבר נראתה כאילו קיבלה מה קוראים בשפה מדיצינה זפטה שמש. היתה צריכה לעשות אמבטית חול. הלכנו בתוך יישוב הר יונה, על כביש נופי שממנו ראינו עמק. נראה לי שזה עמק יזראל. לא הצלחנו להבין. מישהו? חיכינו לנטלי בלה ואלון, שיביאו את המכוניות, ועמית שיביא את האבן שהוא שכח במאהל. כן, אבן. לא סתם אבן. אלא אבן בצורת לב. לא לב דובי-אכפת-לי, אלא לב של בנאדם ממש. קיצר, סתם אבן.
מכאן נסענו לאכול. נצרת והאפשרויות הקולינריות שחשבנו שיש בה קסמו לנו שבועיים מראש. אפילו יש לנו אינסיידרים בנצרת. כמה מסקנות:
- בנצרת אין שמות לרחובות. בקושי יש מספרים.
- Waze, google maps לא מתפקדים בתנאי שטח קשים. הם לקחו אותנו (שתי מכוניות, בנפרד) דרך הכביש הצר והתלול ביותר בעולם, כשיש כביש ראשי ומעולה (טוב, סביר. עדיין, נצרת) מקביל לו.
- כשאלון רעב, אל אלוהים. איזה פחד. סה"כ חיפשנו מסעדה (YMCA, באמת, ככה קוראים לה) שאנחנו לא יודעים איך להגיע אליה, בלי כתובת ("ליד הבי"ח 13" כנראה לא מספיק טוב), במשך מעל חצי שעה. "טוב! אנחנו חותכים לBBB בניר דוד". אנחנו צריכים להוסיף חטיף אנרגיה לרשימת הציוד האישי.
- האינסיידר בנצרת, חברה של נטלי, כמו רוב תושבי נצרת, עשירים כקורח. 80 שקל לפרגית.
- YMCA, Young Men's Christians Association, היא בעצם מסעדת חתונות יוקרתית, לגברים צעירים ונוצרים.
אז ירדנו לדאונטאון נצרת, בחיפוש אחר מסעדת חמודי מסורתית. דאונטאון נצרת היא כמו דיזינגוף, רק עם יותר חנויות שמלות, פחות שוארמיות, כנסיית Jesus is alive ויותר נקיון ברחוב. אחרי סקר שווקים (מדד השיפוד) הגענו למסעדה ללא שם, ממש ממול לכנסיית הבשורה (פיצ'ר מרכזי: צלצול פעמונים כל 12 דקות), עם אוכל מצוין, שירות אדיב וחושבזה:
דניאל: "תגיד, איך קוראים לזה?"
המלצר: "זה פיתה מטוגנת יא חביבי"
 |
| ארוחת המלכים. הלוזרים בטח עצרו בארומה לקפה בבוקר |
כנאפה מתוקה אחת אחרי זה, היינו באוטו ויצאנו בחזרה הביתה, שבעים, מרוצים ומנצחים.
מה אתם חושבים על עיצוב הבלוג החדש?
נספח
חשבתי בימים האחרונים, למה בעצם יש את הבלוג הזה. הרי הוא לא כל כך יעניין אנשים אחרים, שלא באים לטיולים שלנו. לדעתי, הוא בא לתפוס את הפן הזה בחיים שלנו. להעלות על כתב את החוויות. כדי שנוכל לשתף אותן בינינו, להתרגש מהן. וכדי שנוכל לחזור אליהן, מתי שאנחנו רוצים.
אז בעצם, זה תופס איזה חלק מהחיים שלנו. אז אני מרשה לעצמי לכתוב גם על משהו שלא קרה בטיול. אבל קרה במקביל. וקורה עדיין. כשהיינו בשביל, היו רק חמישה אוהלים ברוטשילד. ואפילו קצת התבדחנו לנו עם זה, על זה, כשחיפשנו מקום לחנות בלילה. עכשיו כבר יש המון, ובכל הארץ. העם שלנו, האנשים שדומים לנו, הבינו שאי אפשר יותר ככה, וצועקים צעקה. מתעוררים. לא ניכנס להאם המחאה מוצדקת או לאו. אבל איזה כיף שמתעוררים פה. אני חושב שבכל טיול אנחנו רואים כמה טוב יכול להיות פה. כמה יפה הארץ שלנו, כמה האנשים שבה יפים. אני שמח שפתאום ישנה התעוררות, שהעם שואל את עצמו אם זה יכול להמשיך, האם אחרים גם יכולים ויהיו יכולים להינות ממנה. אם אתם בעניין - אל תפחדו לצעוק. דבר אחד (לפחות) שהמחאה כבר נתנה לנו, זה את הלגיטימציה לא להיות אפולוגטים.
אוהב את כולכם. טוב, לא באמת, אבל אתם יודעים, זה נראה מתאים לכתוב.
