והיום, באיחור ענק, אבל הנה זה הגיע, והיה שוה לחכות - פוסט אורח של שחל העמקים, כפיר ההרים, לביא האגמים - אדם הדגני.
- זהירות! פוסט ארוך אך משובח
לפני התופינים של אדם, האותיות החיוניות:
שישי-שבת, 2-3.04.2010 (הפתעה! הצלחנו לעשות משהו נכון, מזל שאדם עירני), קטעים ג' וד': קטע ג' - מחנה יפתח עד גשר עלמה, קטע ד' - חניון דישון עד בי"ס שדה הר מירון.
משתתפים:
המייסדים: בלה, אורית, דניאל (צ'יבו וענבל בריליישנשיפ, ככה זה, לא באים. לא רציתי לכתוב המייסדים יותר, אבל רבאק, הריליינשנשיפ הזה זה פשוט זהב).
הוותיקים: יואב, נטלי, סופי, אדם, אלעד
החדשים: פבל, איסנה, יותם, מתי, ניצן, שוקו ואריה האתלט (מזל טוב!).
14 אנשים, 15 זוגות רגליים.
ארבעה עשר משתתפים. זה כבר נהיה גדול. בפעם הבאה תביאו 50 שקל להדפיס חולצות.
רשימת ציוד:
הרבה מצלמות, הרבה מצב רוח, אוכל מושקע מאוד (יש אפילו מישהי שהריחה כמו סמבוסק!), אנשים סלחניים, וכן, גזייה אחת. אוהל, 2 שק"שים ורק מזרון טיולים אחד (אדם, בפעם הבאה אני לא חולק איתך מזרון!) ללני השטח.
לקחים לפעם הבאה:
• עמידה בזמנים - זוועה. התחלנו את המסלול ב12 בצהריים. מצטער, אנשים סלחנים. בפעם הבאה יוצאים מהמרכז בשבע. שמונה לא עובד לנו....
• כשיש ריח של אוכל באוטו, זה לאו דוקא אומר שנשפך משהו בתיק. אולי סופי החליטה להתבשם בזעתר.
• ביום הראשון מתוך שניים צריך ללכת פחות. השניים שנשארו ללילה סופרים 2.5 רגליים במשותף בימינו אילו.
ד"א, זה היה בפסח.
ועכשיו - פוסט האורח המובטח. אני גם אציק באמצע המשפטים שלו.
טוב, אז שלום לכולם, דניאל אני לא (אדם אני דווקא כן) וגם לכתוב אני יודע רק כמוני, נקווה שיהיה בסדר.
אז הנה (חצוצרות, תופים וכו' ברקע) "פוסט אורח".
קטע ג' - ממחנה יפתח ל"המקום ההוא שקרוב לכביש ליד דישון" (או "ס'אמק עם קרן נפתלי, בסדר?")
קודם כל, יש חידוש - הצלחנו לטייל בסופ"ש השלישי של החודש, ניסן אמנם, אבל כל חודש כבודו במקומו מונח.
משתתפים, בסדר אקראי לחלוטין ובהסתמך על הזכרון הקלוש שלי (טוב, לא באמת, הסתכלתי בתמונות בפייסבוק, מתחיל להיות מסובך) - בלה, פאבל (או שזה פבל? אף פעם לא הבנתי מה החליטו), אורית, יואב, אלעד, ניצן, איסנה, יותם, אריה, סופי, דניאל, נטלי, נתי, שוקו ואנוכי.
הפעם החלטנו לשעשע את עצמנו בטיולים עם הרכבים באיזור הכללי של הטיול לפני הקטע עצמו, היו שם דברים כמו "הר מירון" ו"מחנה יפתח" ו"חניון דישון" (אלעד, ימינה ביציאה מדישון, לא שמאלה... תסדר כבר את הטלפון).
[אני החלטתי להשתעשע בלחזור מנתניה הביתה. תודה אנשים סלחנים]
אז איכשהו שוב הצלחנו לצאת באיחור (חלקנו הגדול) או באיחור + 10 דקות (הרצליה רבתי + בלה), זה בדיוק הזמן למסקנה הראשונה - הזמן זה משהו שמתקדם לו בכיף, אני דורש מסקנות להמשך מההנהלה.
[ועדת חקירה ברשות רו"ח יצאה לדרך. יש לנו יותר מדי רו"חים]
את החלק הראשון של הטיול אפשר לסכם ב"נעשה הפסקה במצודה, זה עוד מעט פה קרוב". היה גם נוף.
מסתבר ש"קרוב" זה עניין יחסי. גם "עוד מעט". מדהים העניין הזה כמה גבעות אפשר לשים בין מחנה צבאי למצודה.
אה, היו גם רועים, או לפחות המשכנות שלהם, אותם דווקא לא ראיתי וגם את נחל קדש שהיה ממש מגניב לכולם, חוץ מלשוקו ולמי שסחב אותה במעלה הנחל.
בסוף הגענו למצודה. אשכרה מצודה-מצודה. אמנם עם מג"בניקים ולא עם אבירים, אבל מצודה.
ארוחת צהריים אחת אחרי, המשכנו. או לפחות ניסינו, לא ראינו איפה ממשיך השביל. אבל כרגיל, סחטיין על בלה, אפשר להמשיך.
עוברים מבנה מוזר (השביל מצד שמאל שלו, אין טעם לעבור דרכו, אל תלכו אחרי), קצת יער ומגיעים לסוף השביל.
[מבנה מוזר - קבר נבי סמואל)]
ז"א, יש שביל, פשוט יש גם המון "דשא גבוה" שמכסה אותו. זה גם הזמן למסקנה השנייה - כשאין שביל, הולכים לרוחב, מישהו מוצא בסוף (הפתרון היה פשוט, אגב, פשוט הולכים לצד השני של הדשא הגבוה).
מגיעים לשער נעול בכניסה לכרם (?) ורואים באופק ("אופק"...) את הר נפתלי, מקיפים את הכרם (??) ומגיעים למרגלות ההר. השביל מתעקש לטפס.
כמו שנאמר, "ס'אמק עם קרן נפתלי, בסדר?". לאט לאט טפטפנו כולנו לפסגה ואז בגלל אוויר הפסגות או האנטנה הענקית לידנו, כמעט כולם הרגישו צורך לאכול תפוח (שוקו אכלה איזה 4 ורבע לפחות במצטבר מכל השאריות).
יורדים מההר ומגלים ששביל של קילומטר לפחות שכולל גם את המקום הידוע בכינויו "ס'אמק" מביא אותך למרחק של בדיוק 50 מטר מאותו שער נעול.
מפה עד הסוף לא היו יותר מדי דברים מעניינים, רק ההבנה שהשתלטה על כולם שלאוטו כבר לא נגיע בשעה סבירה, אז סיימנו ב"מקום ההוא...".
ז"א, חלקנו. חלקנו המשיכו.
קטע ג' וחצי - מ"המקום ההוא שקרוב לכביש ליד דישון" לחניון דישון (או "יתושים הרבה פחות מציקים כשאתה עייף")
אז קודם כל, זה לא באמת "חניון דישון", ההגדרה הרשמית היא "כביש עלמה דישון (886), אבל הגרסא הראשונה קצרה יותר.
אחרי פרידה נרגשת מכולם המשכנו, אלו עם התיקים הגדולים [ועם השיר בלב, ועם ההפניה לאורתופד], במטרה המוצהרת להגיע לחניון לפני החושך. עניין של משהו כמו 8 ק"מ בשעתיים (ספוילר - הצלחנו, על הקשקש).
אין ספק שהאטרקציה הראשונה בקטע ג' וחצי הייתה הצינור העצום שעובר איפשהו בגבעות דישון, מסתבר שהחלק הזה של המסלול הוא אתגרי(!), צריך לעבור מעל(!) הצינור:
אחרי זה דרך ג'יפים ארוכה ומשעממת מדי שמסתיימת בפרה. אני לא יכול להבטיח שהפרה תמיד שם, אבל שם היא הסתיימה. מתחילים לטפס.
יש מין עניין פיסיקלי כזה שאם אתה צריך להגיע לנחל דישון ואתה נמצא בנחל אחר וביניכם יש גבעה, צריך לטפס.
מזל שטיפסנו, ככה זכינו לפגוש חבורת אמריקאים מבולבלים שלא ממש היו סגורים איפה הם, לאיפה הם רוצים ללכת או איזה יום בשבוע זה. הם כנראה עדיין מסתובבים להם בגבעות דישון.
אחרי זה הגענו לירידה, מסתבר שהעניין הזה שירידות זה לא פחות קשה מעליות הוא לא לחלוטין חסר בסיס.
בשעה טובה הגענו לנחל דישון, השמש מצידה הגיעה למסקנה שהספיק לה והתחילה להיפרד מאיתנו. אז לא, נחל דישון לא כזה מרשים בחושך.
מתקן רועש אחד של מקורות וכמה מאות זבובים אחר כך, הגענו לחניון. לא היינו לבד לאכזבתי. דניאל כנראה היה מרוצה.
[?! לא חולק איתך יותר מזרון! אמאל'ה!]
[לא היינו היחידים שם בחניון הלילה. היו עוד שני אוהלים. ואוטו עם מנגל ושירי ניינטיז. אוהל אחד אכלס שני טיילים עם שני מזרוני טיולים (אדם - שיעול מרמז), ואילו האוהל השני אכלס 3 חיילים בחופשה שעדיין חוקרים את גופם. ליותר פרטים, אנא פנו. לא אליי.]
נסכם את הלילה בזה שהיתה ארוחת מלכים כראוי לערב שישי (נותנת פייט לכל אוכלי החמץ שנהנו להם בנימר באותו הזמן [מה אתה מצטנע, איזה אורז מטורףףף]), אוהל כמו שצריך, שק"ש אחד כמו שצריך (של דניאל) ושק"ש אחד שרק מסתווה כשק"ש.
חוץ מזה, שתי מסקנות קולינריות חשובות - תה ועוגיות כשרות לפסח זה אחלה, גם כריות כשרות לפסח וחלב עמיד (אבל זה בכלל שייך כבר לחלק הבא...)
קטע ד' - מחניון דישון לבי"ס שדה מירון (או "מי צריך שתי רגליים?")
בוקר (זה לא באמת היה כזה קצר, היה לילה ארוך. מאוד. מאוד). קמים מפורקים לחלוטין.
מנסים קצת מתיחות וכריות עם חלב עמיד. נראה שיש לזה השפעה חיובית (ספוילר מס' 2 - כן, אבל לא מספיק).
ממשיכים ללכת בנחל דישון שבאור נראה הרבה יותר נחמד. הצד השמאלי שלו (דרום... נדמה לי) ממש נראה כמו הכרמל. הצד הימני לא (אבל לפחות יש לו את דישון עליו). [הי, הצד הימני היה מגניב, תראו למטה]
יש גם הרבה פרות וכל מיני מבנים עתיקים. סימונים של השביל דווקא אין. אז פשוט ממשיכים ללכת בנחל.
מסתבר שהאסטרטגיה עבדה, בסוף מגיעים לכביש ושם יש שלט יפה שמבשר לך שאתה עדיין על השביל.
כמה מתקנים של מקורות אחר כך (לא ברור מה הקטע שלהם באיזור הזה [אדם סתם תמים. אלו סליקים ענקיים מהתקופה העותמאנית]), מגיעים לעין ערבות.
פה גם מגיע האלמנט האתגרי השני, הליכה במים! (בגובה 5 ס"מ ולאורך מטר וחצי, למען הדיוק). ילדי בית הספר שקר-כלשהו ציירו לנו על הקירות מדריך לבעלי החיים הנפוצים באיזור, יפה מצידם.
בעין ערבות מתרסקים לאיזו חצי שעה מנוחה. בשלב הזה הברך הימנית שלי כבר מפגינה סימני ייאוש מתקדמים, אבל האוטו עוד רחוק...
בשלב הזה עברנו לנוהל הידוע בשמו "הולכים-אדם מתלונן שהברך כואבת אבל ממשיך ללכת-אדם מתלונן שוב-עושים הפסקה" ומגיעים ליער ברעם.
באמת יער יפה, רק חבל שהוא צומח בעליה (או שזה השביל שאחראי לעליה?). יער, יער, יער, אנשים, "עוד כמה זמן צומת חירם?", "כן, כן, הפסקה אחרונה", "וואלה, צומת חירם, ארוחת צהריים".
ארוחת צהריים בינונית אחת אחרי (נו, תירס וטונה, לא מלהיב) ממשיכים לבי"ס שדה מירון ולאוטו המיוחל.
שוב עליה, בשלב הזה אני כבר לא יכול לקפל את הרגל באופן מוחלט ודניאל המסכן נאלץ לעשות יותר הפסקות בשעה ממה שיש יתושים בנחל דישון.
אי שם לאורך השביל פוגשים את (מי זה היה שוב, דניאל? [ענר. אתה לא מקשיב לי אף פעם!]) ומתבשרים שבי"ס שדה נמצא במרחק של כך וכך דקות הליכה (ספוילר מס' 3 - לקח "קצת" יותר).
בסוף אפילו מגיעים. יש גם אוטו. הללויה!
[הייתי בטוח שלא נעלתי אותו. בלה הלחיצה אותי]
"תודה דיאנה. זה היה מאוד מרגש. נוחי על משכבך בשלום סבתא. יאללה חבר'ה, לעבודה."
כמה דברים שאני חייב להוסיף -
ארוחת הערב בנימר - לא הייתי, אכלתי על שולחנו של מכין האורז הטוב בעולם - אבל, אני (שוב) יוצא בקריאה נרגשת: בואו נמצא מסעדה אחרת! לא ייתכן שיש מסעדות חמודי רק בצומת גולני! מי שמציע מסעדה אחרת זוכה בסימן קריאה! ואז את הספרה אחת!!!1
כוכב זהב מגיע לסמבוסק שלנו, סופי, ואלעד, שהשלימו את הקטע הראשון בשביל אותו הם פספסו. אם הם אכלו בנימר, או בכל מסעדה ברדיוס 5 ק"מ מצומת גולני, הכוכב יילקח מהם.
כוכב פלטינה לגיבור ולכותב המוכשר אדם, שישתמש בפלטינה הזאת כדי להחזיר לעצמו חלק מהברך שנשארה אי שם בעלייה למירון.
זהו.
טוב, דבר אחרון ודי - אני פשוט חייב - בדרך לקטע הבא, אנחנו נעבור דרך היישוב, "אור הגנוז". כן, אור הגנוז. נשבע לכם. אני גם נשבע לכם שה-screen capture הבא אמיתי:
נתראה בקטע הבא, יהיה גנוז.
- זהירות! פוסט ארוך אך משובח
לפני התופינים של אדם, האותיות החיוניות:
שישי-שבת, 2-3.04.2010 (הפתעה! הצלחנו לעשות משהו נכון, מזל שאדם עירני), קטעים ג' וד': קטע ג' - מחנה יפתח עד גשר עלמה, קטע ד' - חניון דישון עד בי"ס שדה הר מירון.
משתתפים:
המייסדים: בלה, אורית, דניאל (צ'יבו וענבל בריליישנשיפ, ככה זה, לא באים. לא רציתי לכתוב המייסדים יותר, אבל רבאק, הריליינשנשיפ הזה זה פשוט זהב).
הוותיקים: יואב, נטלי, סופי, אדם, אלעד
החדשים: פבל, איסנה, יותם, מתי, ניצן, שוקו ואריה האתלט (מזל טוב!).
14 אנשים, 15 זוגות רגליים.
ארבעה עשר משתתפים. זה כבר נהיה גדול. בפעם הבאה תביאו 50 שקל להדפיס חולצות.
רשימת ציוד:
הרבה מצלמות, הרבה מצב רוח, אוכל מושקע מאוד (יש אפילו מישהי שהריחה כמו סמבוסק!), אנשים סלחניים, וכן, גזייה אחת. אוהל, 2 שק"שים ורק מזרון טיולים אחד (אדם, בפעם הבאה אני לא חולק איתך מזרון!) ללני השטח.
לקחים לפעם הבאה:
• עמידה בזמנים - זוועה. התחלנו את המסלול ב12 בצהריים. מצטער, אנשים סלחנים. בפעם הבאה יוצאים מהמרכז בשבע. שמונה לא עובד לנו....
• כשיש ריח של אוכל באוטו, זה לאו דוקא אומר שנשפך משהו בתיק. אולי סופי החליטה להתבשם בזעתר.
• ביום הראשון מתוך שניים צריך ללכת פחות. השניים שנשארו ללילה סופרים 2.5 רגליים במשותף בימינו אילו.
ד"א, זה היה בפסח.
ועכשיו - פוסט האורח המובטח. אני גם אציק באמצע המשפטים שלו.
טוב, אז שלום לכולם, דניאל אני לא (אדם אני דווקא כן) וגם לכתוב אני יודע רק כמוני, נקווה שיהיה בסדר.
אז הנה (חצוצרות, תופים וכו' ברקע) "פוסט אורח".
קטע ג' - ממחנה יפתח ל"המקום ההוא שקרוב לכביש ליד דישון" (או "ס'אמק עם קרן נפתלי, בסדר?")
קודם כל, יש חידוש - הצלחנו לטייל בסופ"ש השלישי של החודש, ניסן אמנם, אבל כל חודש כבודו במקומו מונח.
משתתפים, בסדר אקראי לחלוטין ובהסתמך על הזכרון הקלוש שלי (טוב, לא באמת, הסתכלתי בתמונות בפייסבוק, מתחיל להיות מסובך) - בלה, פאבל (או שזה פבל? אף פעם לא הבנתי מה החליטו), אורית, יואב, אלעד, ניצן, איסנה, יותם, אריה, סופי, דניאל, נטלי, נתי, שוקו ואנוכי.
הפעם החלטנו לשעשע את עצמנו בטיולים עם הרכבים באיזור הכללי של הטיול לפני הקטע עצמו, היו שם דברים כמו "הר מירון" ו"מחנה יפתח" ו"חניון דישון" (אלעד, ימינה ביציאה מדישון, לא שמאלה... תסדר כבר את הטלפון).
[אני החלטתי להשתעשע בלחזור מנתניה הביתה. תודה אנשים סלחנים]
אז איכשהו שוב הצלחנו לצאת באיחור (חלקנו הגדול) או באיחור + 10 דקות (הרצליה רבתי + בלה), זה בדיוק הזמן למסקנה הראשונה - הזמן זה משהו שמתקדם לו בכיף, אני דורש מסקנות להמשך מההנהלה.
[ועדת חקירה ברשות רו"ח יצאה לדרך. יש לנו יותר מדי רו"חים]
את החלק הראשון של הטיול אפשר לסכם ב"נעשה הפסקה במצודה, זה עוד מעט פה קרוב". היה גם נוף.
מסתבר ש"קרוב" זה עניין יחסי. גם "עוד מעט". מדהים העניין הזה כמה גבעות אפשר לשים בין מחנה צבאי למצודה.
אה, היו גם רועים, או לפחות המשכנות שלהם, אותם דווקא לא ראיתי וגם את נחל קדש שהיה ממש מגניב לכולם, חוץ מלשוקו ולמי שסחב אותה במעלה הנחל.
 |
| From שביל ישראל - קטע ג |
ארוחת צהריים אחת אחרי, המשכנו. או לפחות ניסינו, לא ראינו איפה ממשיך השביל. אבל כרגיל, סחטיין על בלה, אפשר להמשיך.
עוברים מבנה מוזר (השביל מצד שמאל שלו, אין טעם לעבור דרכו, אל תלכו אחרי), קצת יער ומגיעים לסוף השביל.
[מבנה מוזר - קבר נבי סמואל)]
ז"א, יש שביל, פשוט יש גם המון "דשא גבוה" שמכסה אותו. זה גם הזמן למסקנה השנייה - כשאין שביל, הולכים לרוחב, מישהו מוצא בסוף (הפתרון היה פשוט, אגב, פשוט הולכים לצד השני של הדשא הגבוה).
 |
| From שביל ישראל - קטע ג |
כמו שנאמר, "ס'אמק עם קרן נפתלי, בסדר?". לאט לאט טפטפנו כולנו לפסגה ואז בגלל אוויר הפסגות או האנטנה הענקית לידנו, כמעט כולם הרגישו צורך לאכול תפוח (שוקו אכלה איזה 4 ורבע לפחות במצטבר מכל השאריות).
יורדים מההר ומגלים ששביל של קילומטר לפחות שכולל גם את המקום הידוע בכינויו "ס'אמק" מביא אותך למרחק של בדיוק 50 מטר מאותו שער נעול.
מפה עד הסוף לא היו יותר מדי דברים מעניינים, רק ההבנה שהשתלטה על כולם שלאוטו כבר לא נגיע בשעה סבירה, אז סיימנו ב"מקום ההוא...".
ז"א, חלקנו. חלקנו המשיכו.
 |
| From שביל ישראל - קטע ג |
קטע ג' וחצי - מ"המקום ההוא שקרוב לכביש ליד דישון" לחניון דישון (או "יתושים הרבה פחות מציקים כשאתה עייף")
אז קודם כל, זה לא באמת "חניון דישון", ההגדרה הרשמית היא "כביש עלמה דישון (886), אבל הגרסא הראשונה קצרה יותר.
אחרי פרידה נרגשת מכולם המשכנו, אלו עם התיקים הגדולים [ועם השיר בלב, ועם ההפניה לאורתופד], במטרה המוצהרת להגיע לחניון לפני החושך. עניין של משהו כמו 8 ק"מ בשעתיים (ספוילר - הצלחנו, על הקשקש).
אין ספק שהאטרקציה הראשונה בקטע ג' וחצי הייתה הצינור העצום שעובר איפשהו בגבעות דישון, מסתבר שהחלק הזה של המסלול הוא אתגרי(!), צריך לעבור מעל(!) הצינור:
 |
| From שביל ישראל - קטע ג |
יש מין עניין פיסיקלי כזה שאם אתה צריך להגיע לנחל דישון ואתה נמצא בנחל אחר וביניכם יש גבעה, צריך לטפס.
מזל שטיפסנו, ככה זכינו לפגוש חבורת אמריקאים מבולבלים שלא ממש היו סגורים איפה הם, לאיפה הם רוצים ללכת או איזה יום בשבוע זה. הם כנראה עדיין מסתובבים להם בגבעות דישון.
אחרי זה הגענו לירידה, מסתבר שהעניין הזה שירידות זה לא פחות קשה מעליות הוא לא לחלוטין חסר בסיס.
בשעה טובה הגענו לנחל דישון, השמש מצידה הגיעה למסקנה שהספיק לה והתחילה להיפרד מאיתנו. אז לא, נחל דישון לא כזה מרשים בחושך.
מתקן רועש אחד של מקורות וכמה מאות זבובים אחר כך, הגענו לחניון. לא היינו לבד לאכזבתי. דניאל כנראה היה מרוצה.
[?! לא חולק איתך יותר מזרון! אמאל'ה!]
[לא היינו היחידים שם בחניון הלילה. היו עוד שני אוהלים. ואוטו עם מנגל ושירי ניינטיז. אוהל אחד אכלס שני טיילים עם שני מזרוני טיולים (אדם - שיעול מרמז), ואילו האוהל השני אכלס 3 חיילים בחופשה שעדיין חוקרים את גופם. ליותר פרטים, אנא פנו. לא אליי.]
נסכם את הלילה בזה שהיתה ארוחת מלכים כראוי לערב שישי (נותנת פייט לכל אוכלי החמץ שנהנו להם בנימר באותו הזמן [מה אתה מצטנע, איזה אורז מטורףףף]), אוהל כמו שצריך, שק"ש אחד כמו שצריך (של דניאל) ושק"ש אחד שרק מסתווה כשק"ש.
חוץ מזה, שתי מסקנות קולינריות חשובות - תה ועוגיות כשרות לפסח זה אחלה, גם כריות כשרות לפסח וחלב עמיד (אבל זה בכלל שייך כבר לחלק הבא...)
קטע ד' - מחניון דישון לבי"ס שדה מירון (או "מי צריך שתי רגליים?")
בוקר (זה לא באמת היה כזה קצר, היה לילה ארוך. מאוד. מאוד). קמים מפורקים לחלוטין.
מנסים קצת מתיחות וכריות עם חלב עמיד. נראה שיש לזה השפעה חיובית (ספוילר מס' 2 - כן, אבל לא מספיק).
ממשיכים ללכת בנחל דישון שבאור נראה הרבה יותר נחמד. הצד השמאלי שלו (דרום... נדמה לי) ממש נראה כמו הכרמל. הצד הימני לא (אבל לפחות יש לו את דישון עליו). [הי, הצד הימני היה מגניב, תראו למטה]
 |
| From שביל ישראל - קטע ד |
מסתבר שהאסטרטגיה עבדה, בסוף מגיעים לכביש ושם יש שלט יפה שמבשר לך שאתה עדיין על השביל.
כמה מתקנים של מקורות אחר כך (לא ברור מה הקטע שלהם באיזור הזה [אדם סתם תמים. אלו סליקים ענקיים מהתקופה העותמאנית]), מגיעים לעין ערבות.
פה גם מגיע האלמנט האתגרי השני, הליכה במים! (בגובה 5 ס"מ ולאורך מטר וחצי, למען הדיוק). ילדי בית הספר שקר-כלשהו ציירו לנו על הקירות מדריך לבעלי החיים הנפוצים באיזור, יפה מצידם.
בעין ערבות מתרסקים לאיזו חצי שעה מנוחה. בשלב הזה הברך הימנית שלי כבר מפגינה סימני ייאוש מתקדמים, אבל האוטו עוד רחוק...
בשלב הזה עברנו לנוהל הידוע בשמו "הולכים-אדם מתלונן שהברך כואבת אבל ממשיך ללכת-אדם מתלונן שוב-עושים הפסקה" ומגיעים ליער ברעם.
באמת יער יפה, רק חבל שהוא צומח בעליה (או שזה השביל שאחראי לעליה?). יער, יער, יער, אנשים, "עוד כמה זמן צומת חירם?", "כן, כן, הפסקה אחרונה", "וואלה, צומת חירם, ארוחת צהריים".
ארוחת צהריים בינונית אחת אחרי (נו, תירס וטונה, לא מלהיב) ממשיכים לבי"ס שדה מירון ולאוטו המיוחל.
שוב עליה, בשלב הזה אני כבר לא יכול לקפל את הרגל באופן מוחלט ודניאל המסכן נאלץ לעשות יותר הפסקות בשעה ממה שיש יתושים בנחל דישון.
אי שם לאורך השביל פוגשים את (מי זה היה שוב, דניאל? [ענר. אתה לא מקשיב לי אף פעם!]) ומתבשרים שבי"ס שדה נמצא במרחק של כך וכך דקות הליכה (ספוילר מס' 3 - לקח "קצת" יותר).
בסוף אפילו מגיעים. יש גם אוטו. הללויה!
[הייתי בטוח שלא נעלתי אותו. בלה הלחיצה אותי]
"תודה דיאנה. זה היה מאוד מרגש. נוחי על משכבך בשלום סבתא. יאללה חבר'ה, לעבודה."
כמה דברים שאני חייב להוסיף -
ארוחת הערב בנימר - לא הייתי, אכלתי על שולחנו של מכין האורז הטוב בעולם - אבל, אני (שוב) יוצא בקריאה נרגשת: בואו נמצא מסעדה אחרת! לא ייתכן שיש מסעדות חמודי רק בצומת גולני! מי שמציע מסעדה אחרת זוכה בסימן קריאה! ואז את הספרה אחת!!!1
כוכב זהב מגיע לסמבוסק שלנו, סופי, ואלעד, שהשלימו את הקטע הראשון בשביל אותו הם פספסו. אם הם אכלו בנימר, או בכל מסעדה ברדיוס 5 ק"מ מצומת גולני, הכוכב יילקח מהם.
כוכב פלטינה לגיבור ולכותב המוכשר אדם, שישתמש בפלטינה הזאת כדי להחזיר לעצמו חלק מהברך שנשארה אי שם בעלייה למירון.
זהו.
טוב, דבר אחרון ודי - אני פשוט חייב - בדרך לקטע הבא, אנחנו נעבור דרך היישוב, "אור הגנוז". כן, אור הגנוז. נשבע לכם. אני גם נשבע לכם שה-screen capture הבא אמיתי:
נתראה בקטע הבא, יהיה גנוז.