קטע ח' - צומת מגדל עד יער שוויץ (או: ירוק, פרות ואנפות)

[הפעם הבחורה והקרם גוף, סופי סמבוסק-זעתר-ניסני אחראית לכותרת המקסימה]

- תמונות מהקטע השמיני -

ארבעה חודשים בדיוק מאז הקטע האחרון, שהוא היה קצת פחות מחמישה חודשים אחרי הקודם לו, יצאנו כמו שעון יד של נבחרינו, יצאנו לקטע השמיני (ובהחלט לא האחרון) של שביל ישראל.

ומה קרה הפעם? האמת שלא הרבה. מבחנים, התחשבות ביקיר ההנהלה, גשם, גשם, ועוד קצת גשם (איזה כיף), ועצלנות כללית, גרמו לנו לדחות את הטיול שוב ושוב. ושוב. אבל עזבו שטויות. בהכל אשם הפייסבוק.

הזרוע החכמה יותר של ההנהלה, החליטה להפוך את הטיול הארצישראלי השורשי הזה, שלא תלוי בטכנולוגיות (הפעם היחידה שבה סמכנו על החיקוי אייפון של אריה, חטפנו קלקול קיבה במסעדה בינונית בשיפולי הכינרת), לקטע קטע שתיים נקודה אפס. כלומר, משהו רשת-חברתי שכזה. אז פתחנו קבוצה או משהו שלוחצים עליו לייק בפייסבוק. עשו לנו לייקים. 45 במספר. לשם השוואה, יש קבוצה בפייסבוק "רוגלעך - אם רק לא היו קוראים לו ככה הוא היה טעים יותר...." (join!( שלה יש יותר לייקים - 79. מביך. אבל חשיבות עצמית רבה מתלווה עם הזכות להיות אדמין של משהו שעושים עליו לייק: כל שבוע אני מקבל מייל מהודר מפייסבוק, בו מודיעים לי מה הלך בשבוע האחרון בדף. בד"כ כלום. לפעמים אני רואה שיש לייק חדש, הולך לבדוק ורואה עוד אנשים שאני לא מכיר. למשל, חנטריש ביגלה. נשבע לכם שאני לא ממציא את זה, תבדקו.

מי שרוצה להצטרף, שיחפש בפייסבוק את הקבוצה שלנו "קטע קטע - שביל ישראל בקטעים", או בלינק הזה.

אז מה היה לנו?

שבת, 5.3.2011, קטע ח' - צומת מגדל עד יער שוויץ.

משתתפים:

המייסדים: בלה, דניאל

הוותיקים: נטלי, אדם, סופי, אריה

לא יודע איפה לשים-ים: אלכס

פעם ראשונה-ים: איל, עומר, אופיר, קרן (straight from Toronto, ON)

(אנחנו צריכים להחליט על שיטת דירוג, רשמית)

נקודות לציון:

• פעם ראשונה בפייסבוק.

• היה כאן טיפוס די רציני, שכולם עמדו בו בגבורה.

רשימת ציוד:

• בדש עצר לקנות פיתות עם זעתר.

• סופי שימי לב שלא המשכתי את זה.

נצא.

אין צורך לציין ששוב איחרנו. המסלול בגדול אמר, שאנחנו צריכים לטפס את זה:

הר ארבל. רחוק, גדול ומהמם

לא נבהלנו.

אין צורך לציין גם שמייד התברברנו - הברבור המהיר בהיסטוריה (שלנו) - תוך פחות ממאה מטרים סבנו על עקבותינו. אני חייב לקחת את המושכות מהתחלה, זה מתחיל להיות מביך לסמוך על הנתינים. למרות שהמטרה המקורית שלי היא להעצים אותם.

התחלנו ללכת בשביל נחל ארבל. הכל ירוק, מזג אוויר מושלם. ליד חמאם, אפילו מצאנו צב:

"קדאפי מלקק בדיוק צב מהסוג הזה."

בערך משם גם התחלנו את הטיפוס לארבל. האמת? טיפוס מענג. לא קשה, לא קל. נוף מרהיב. אבל אפילו ביום שכזה האחרונים תמיד בסוף.

עלייה זה מישור איטי

עשינו עצירה קטנה באמצע העלייה, אכלנו, התרעננו, וראינו סוג של רכב, או גרוטאה, מטפסת את הארבל. ואז מתדרדרת למטה. ואז מטפסת שוב.

"איףףףף, מי הפליץ?"

בדרך למעלה נתקלנו בכיתה של ילדים, כולם בנים (נכון?), שחמדו לצון וניסו להכניס פרה לתוך מערה. הנסיון שלהם כלל אבנים מכל הסוגים - קטנות, גדולות, בזלת וגיר. סופי (או אולי אריה?) ניסחה חוק בלייזרי לחלוטין, אחרי שחלפנו על פני ילד קטן, רעשן ומעצבן, וקראה לו "חוק הילד הערבי הקטן": תמיד בטור של ילדים ערבים יהיה את הילד הכי קטן והכי מעצבן שייצא מהטור ויעשה רעש. אלכס (או אני?) אף עדכן את החוק, וטען שרוב הסיכויים שלילד גם יהיה גבס.

גם טיפוס אתגרי היה לנו בדרך לפסגה. סה"כ טיפסנו 380 מטרים. כבוד.

טיפוס אתגרי. לא כל אחד יכול.

ראינו שיש בקרבת מקום מצפור. אישית, קיוויתי שזה יהיה סתם מצפור, לא על שם מישהו שמת. לא הלך. מי שמכיר תצפית/מצפור/ספסל שלא נקרא על שם מישהו שנפל איפשהו, שיגיד. הלכנו למצפור, ושם עשינו הפסקת אוכל. מה לא היה שם? תותים, עוגיות לבנות ושחורות, תמרים, עלי גפן, שניצלים, תופינים. היה גם איזה ווירדואו אחד, שעשה עמידת ראש ועמידת עקרב במצפור.

אל תנסו את זה בבית. זה סתם מפגר.

המשכנו. החלטנו משום מה לעקוב אחרי שביל שמסומן בנקודות כתומות. זה לקח אותנו לאתר של קק"ל או משהו כזה. שם בערך כולם הלכו לשירותים, הבנו ששביל הנקודות הכתומות הוא לא שביל ישראל (הוא שביל הצליינים, מסתבר שישו הלך בשביל הזה או משהו כזה - מעניין איך מסמנים נקודות כתומות על המים), ופגשנו את האישה עם אחת התספורות, אם לא ה-:

"מה את מסתכל? לאבא שלי לי יש פטיש לתוכים"

חזרנו לשביל, וכבר ראינו את טבריה באופק. הלכנו ממש בתוך הטבע הפעם, ושם גם ראינו אנפות ופרות בתוך כל הירוק הזה.

"רוצה ללכת לשירותים בשקט. למה מצלמים? אני לא סופי!"

לא בתמונה: חתולים ששומרים על שמנת

כשיצאנו משם, כבר הגענו למצפה. השתובבנו לנו בפינת התרבות ביישוב, גן השעשועים, וסופי קיבלה את חשיפת הפלאשים שהיא מחויבת לה.

"נו באמת, אלעד כבר היה עושה מזה וידאו"

הכותל של האימפריה

תכל'ס. אם למצפה יש כזה גן שעשועים, אכן אמפריה.

עלייה מייגעת ברמת טבריה ג', וכבר הגענו לתצפית על יער שוויץ. בלה זיהתה את הרכב בקלות, וחיש קל היינו שם.

בדש, הלובי העלובי הזה, בהשפעת נסיון ההפיכה של בני עמו (הוא רק לא מבין שאני יותר אכזרי מקדאפי) עשה לי תרגיל, ובמקום ללכת למסעדת חומוס ושווארמה בכפר עלום שם, הלכנו שוב לצומת גולני, הפעם למסעדת יונס "טעם של 50 שנה".

כולם הזמינו סינייה.

אכלנו טוב.

"לא מרגישים טעם של 50 שנה. מקסימום שבועיים החומוס הזה היה בחוץ"

עברנו לסלון.

אחד תה שתיים סוכר אחד

תמונה למזכרת, ויצאנו בחזרה הביתה.

איזה יפים.

כמה דברים שאני חייב לציין ולהעיר.

אריה, בפוסט הקודם, הבטיח דרך מנגנון התגובות המשוכלל, שיבצע סקר מסעדות מקיף. ביצע? לא נראה לי. אריה, סטרייק 2.

החברה להגנת הטבע, או בשמה החדש - החראות שגונבים שמות (או חש"ש)- פתחה פרויקט משל עצמה, שנקרא "שביל ישראל - קטע! קטע!". אני לא הולך לשים לזה לינק. אתם מבינים? חש"ש גנבו לי, לנו את השם (המבריק) והוסיפו לו כמה סימני קריאה מביכים. מה עושים? הפתרון היצירתי ביותר יזכה בחיקוי אייפון של אריה.

I intended to write some of this post in English, so Keren can read. But I didn't feel like it. Either way, she is going to the Ulpan, and she should be able to understand the hebrew text in five to seven years. We will still be on the trail.

בברכת טיול קרוב יותר ומוצלח לא פחות (היה ממש מוצלח הפעם, אפילו בדש החמוד הזה אמר לנו תודה באופן רשמי), ניפרד עם השיר הכי מגניב שיכול להיות קשור לארבל, "אם רק תאמרי" בביצוע יורם ארבל והתפוחים בפסטיבל הגרוב 2011 (היינו שם! ההנהלה וקרן).