קטע ה' - בי"ס שדה הר מירון עד חניון מירון (או - על דאבל, כלבים ואנשים)

סופ"ש שלישי של החודש, חברים. סופ"ש שלישי של החודש.
איחור לא ממש נורא. אני לא שכחתי כלום הפעם.
רגליים לא מפורקות.
ארוחה לא בצומת גולני.
סופ"ש שלישי של החודש, חברים, סופ"ש שלישי של החודש.

אנחנו משתפרים!

- תמונות מהקטע החמישי -

היום, שוב פוסט אורח, ואז עוד אחד. כלומר, שני פוסטים של שני אורחים. ראשית יגיע צי'בו (זה מהריליישנשיפ), ואחריו בשעטה איטית שוקו, זאתי מהתפוחים.

מידע כללי:

שבת, 15.5.2010 (איזה סופ"ש זה בחודש?), קטע ה': בי"ס שדה הר מירון עד חניון מירון (זה שליד קבר הרשב"י).

משתתפים:

המייסדים: בלה, אורית, דניאל

הוותיקים: יואב, נטלי, סופי, אדם, ענבל, צ'יבו, אלעד, שוקו. חדי העין יבחינו, שתואר המייסדים נשמט מהריליישנשיפ.

החדשים: שקד, תום, קרן, צ'לו, בונו

13 אנשים. 3 כלבים, אחת מתוכם יודעת לכתוב!

רשימת ציוד:

מים, והרבה. היה חם!

סופי, איפה הזעתר?

והנה, הגענו לצ'יבו ותובנותיו.

לפני שאתחיל לספר לכם על כל צעד ושעל בקטע 5 של השביל, על העצים והצמחייה הירוקים ועל הנופים המרהיבים שנשקפו מהר מירון על אף החמסין והעננות החלקית, אני מוכרח להודות על האמת, וגם אתם – הסיפור האמיתי של הפוסט הזה הוא האליפות של הפועל. הפוסט הזה הוא אדוםםםםם !!! דניאל, כאוהד הפועל אמיתי, לא האמין וקונן על ההפסד בדרבי שבוע קודם לכן, אבל על אף הסיכוי הלא סביר שמכבי חיפה לא ינצחו את בני יהודה, ושהפועל תנצח את בית"ר בטדי, מיהרנו לשוב הביתה למשחקים שהתחילו ב-20:00.

 את הזחיחות החיפאית יכולנו לראות שעתיים קודם לכן במסעדת הבוסתן בעין אל אסד. במאמצינו למצוא מקום אחר ממסעדת נימר, שכבר לא נמצאת על הדרך חזרה ושנמאסה על כולם, פנינו לאדם לישועה. הלז הושיע חלקית, בהובילו אותנו לפתחו של הכפר הדרוזי היאפי. וילות סטייל כפר שמריהו מעטרות את רחובות הכפר הזה, שדומה יותר ל"עין אמירים" מאשר "עין אל אסד". משנכנסנו ליישוב עקב דניאל אחר שלטי קרטון שהובילו ל"מסעדת הבוסתן". כשהגענו למסעדה שמנו לב שהיא נראית בדיוק כמו שאר הוילות, רק נטושה יותר. מיד ירד אלינו ילד בן 7 ובמומחיות השמורה רק לבני דודינו הסוחרים אמר "כן, יש פה מסעדה, האורחים האחרונים בדיוק הלכו! תעלו!".

טוב, נו, אז חנינו בחנייה של הוילה, ועלינו לגלות שמדובר במסעדה אמיתית, שאפילו צ'חנובר ביקר בה. (האם הוא גם שהה עם זוגתו שתחייה בצימר הצמוד? מעניין מאד...) האוכל היה אדיר, וגם המלצר סלמן שהיה אוהד מכבי חיפה ועצבן עוד יותר את דניאל, שהיה מתוח כי הוא עוד לא ידע ששעתיים מאוחר יותר הוא יצטרך קוצב לב ואינהלציה. חוץ מהאוכל המצוין התפנקנו אני ודניאל במשחק פינג פונג וצפייה מקוצרת בגמר הגביע האנגלי שהפסיד אברם גרנט על חודו של גול לצ'לסי. בנוסף עלינו אני וענבל לראות את הצימר. די חמוד, נוף מדהים (גם כינרת וגם ים תיכון, שאפו...) וחצי מחיר מצימר יהודי. אנא בחיבכ.

From שביל ישראל - קטע ה

והיה גם טיול. שלושה כלבים אנרגטיים ובערך 10 מידידיהם הנאמנים צעדו במשך כ-6 שעות כולל 3 הפסקות, בשביל מלא ירוק עם הרבה פינות חמד לעצור בהן. אפילו ראינו את אור הגנוז מנקודת התצפית, ת'אמת – נראה יישוב יפה, הוא ובר יוחאי שלידו שנראה כמו נהלל. ניסיתי להבין למה כל בכל שולחן באיזור הפיקניק ישבו 2 הורים וחיילת ח"א, ואז נזכרתי שיש שם יב"א. איכשהו, כל פעם שהתחלנו ללכת לקח בדיוק 2 דקות עד שהפסקתי לראות את הקבוצה. אני וענבל יש לנו קצב אחר, מה לעשות. אז אני יכול רק לדמיין שכולם דיברו על דברים מעניינים ושהיה להם כיף.

From שביל ישראל - קטע ה

כמובן, אי אפשר להתעלם מעניין ההגעה לנקודת ההתחלה. אני וענבל הגענו לדניאל ב-5 דקות איחור, ואכן הגענו לחניון בי"ס מירון ב-10:05 במקום ב-10. סחטיין על הדיוק. לא שלי יש זכות דיבור בנושא, אבל ללכת התחלנו רק אחרי שכל המכוניות הגיעו, וזה היה ב-10:30, וחבל. בלי להזכיר שמות או מספרי רישוי. לא נורא, העיקר שבונו, שוקו וצ'לו הסתדרו אחד עם השני (מה זה הסתדרו, סרט פורנו היה אפשר לעשות על סצנת הזיקפות שהלכה שם).

לסיכום, היה כיף גדול מאד, וכל הכבוד להפועל. אני שמחתי שיצא לי להשלים פערים עם תומי, חבר שלא ראיתי הרבה זמן ורופא סיני במקצועו. אם אתם מחפשים מזור לכאביכם באיזור חיפה, הוא האיש שלכם. ועכשיו נחזיר את הקולמוס לדניאל, שבוודאי יוסיף משהו על הריליישנשיפ.

דניאל, שוב.

טוב, נו, אם הקולמוס אצלי - Get a room!

עכשיו הקולמוס עובר לשוקו, שתחלוק את עולמה מנקודת מבטה השחור לבן:

ווף.

הלכנו הרבה שם בהר. אבל הכל התחיל באוטו. ידעתי שאנחנו מאחרים, ושבטוח שזה עם החולצה האדומה והריח המעולה מגיע בזמן. כזה הוא. אני מריחה את זה מרחוק, הוא ממש טוב. דייקן שכזה.

אותם פרצופים וריחות מפעם שעברה, אבל הרחתי גם משהו שונה, כמו כשהבעלים נותן לי לאכול עם צ'ופסטיקס. ציפיתי שהפעם הם יגוונו ויביאו גם אגסים או משהו. חנקו אותי עם כל התפוחים בפעם שעברה. אבל הפעם היתה לי תחרות, למרות שלא דאגתי, הם מהתחלה נראו צעירים כאלה, וסתומים. יש להם פה כלבה בשיא אונה, והם מתלקקים אחד עם השני?! סתם גייז. נתתי להם לרוץ קדימה. כל כמה זמן אני רואה אותם חצי מעולפים באיזו פיסת צל. מזל שהם לא יתרבו, לפחות הם לא מראים שהם מבינים איך עושים את זה.

בעלים, די לעשות בושות! זאת שמריחה כמו סמבוסק רק חזרה מהשירותים וכבר אתה מתחיל בפפראצי?! אתה רואה אותי משתינה כל הזמן, אבל מצלמה אתה אף פעם לא מרים!

From שביל ישראל - קטע ה

התחלנו ללכת. עוד פעם הם טעו בדרך. יש את שני האלה מאחורה, הם כל הזמן מאחורה. אולי אני צריכה להלוות להם זוג רגליים. הרי יש לי ארבע, והם לא כל כך מסתדרים עם שלהם.

ידעתי שהוא יביא אותנו לארוחה טובה. ההוא עם האחות התאומה גם עזר. כבר נמאס אפילו לי מנימר, עדיף תפוחים. הוא מריח כמו איש טוב מאוד, שיודע מה עושים. אני מריירת עליו בלי הפסקה, וכולם חושבים שזה בגלל האוכל. הריחות מעולים. אני משתדלת לשנורר לי קצת אוכל. אחד מהצעירים כבר לא פה, אבל עדיין, נראה לי שהוא עדיין חושב עליו. כנראה שהוא הָפוּך עַל הַפּוּך.

ווף.

את גדולה! היא גדולה! היא גדולה! היא גדולה! היא גדולה! היא גדולה! היא גדולה! היא גדולה!

אז תודה לשוקו, ולצ'יבו. תודה להפועל, תודה לגליל. תודה לפרטיזן, תודה למלצר/לוחם משמר הגבול שפתח את השבוע הנפלא הזה.