כמה בלוגים יש ברשת עם פוסט אחד בלבד?
בלה לא אהבה את השאלה הזאת. גם בגוגל אין תשובה. הי, אבל אולי שורת הפתיחה של הפוסט הזה תפנה אלינו שאילתות עתידיות בגוגל. בשביל זה, ננסח את השורה הראשונה שוב:
כמה בלוגים עם פוסט אחד בלבד יש ברשת?
נחזור לזה. קודם מידע חיוני:
יום שבת, 6.3.2010 (כן, זה שוב לא הסופ"ש השלישי בחודש, נגיע לזה מתישהו).
קטע שני בשביל - חצר תל-חי (זה עם הארי השואג) עד קיבוץ יפתח (שוכן באצבע הגליל בעמק קדש, עמק הררי ציורי הנמצא בהרי נפתלי).
משתתפים:
המייסדים: בלה, אורית, דניאל (צ'יבו חולה וענבל מטפלת בבכיין).
החיזוק נשי: סופי, נועה, לירון, נטלי.
הדיווה: אדם.
שלושת המוסקטרים : אלכס, יואב, אלעד - אני חושב - ראיתי אותם בתחילת המסלול; ואז במסעדה בסוף.
רשימת ציוד: 4 (!) ליטר מים לכל מטייל (גם - אפוד מלא, מ"ק, פק"ל ג'ריקן ותחבושת אישית אישית למטייל), אחד משלוח מנות אחד, מלאן מצלמות ומלאנ'תלאפים סנדביצ'ים (רק סופי, מטר שישים על ארבע עשרה קילו בערך, הביאה 11).
נחזור לנחזור לזה. אין לי כוח לכתוב, ובטח הפוסט הזה ייצא כמו הדרך לנקודת ההתחלה באוטו הכחול: ארוך, מבולבל, עם פספוס של צומת כ"ח. או צומת כייח.
אז יש לי כמה אפשרויות:
יצאנו מפסל הארי השואג בחצר תל-חי. למדנו שנשיא המדינה, ראה"מ והרמטכ"ל יצאו כמה דקות לפנינו למסלול, והשאירו לנו פרחים.
תוך בערך 5 דקות כבר התברברנו. לא חשוב שמות התבלבלה, ופנינו שמאלה במקום ימינה. הי - יצא לנו לעבור מתחת לרמזור (!) שפיקח על התנועה של שפני הסלע בערוץ. או משהו כזה.
נראה לי שרק עלינו בטיול הזה. טיפסנו על רכס הרי נפתלי, במסלול נוף ציורי (ככה קק"ל קוראים לזה). עברנו מתחת לצוק מנרה למשל. כל עמק החולה לרגלינו. באמת, היה יפה. הרבה מאוד צבעים:
מה ראינו? המון: את הבית של מנחם הורוביץ. את אצטדיון קריית שמונה. קריית שמונה. חזזיות. אזוב מצוי. שקדיות. האגמון. חרדל. שפן סלע. את יואב אלעד ואלכס לא ראינו האמת. נראה לי שהם חתכו ישר למסעדה.
עשינו הפסקה במצפה, על שם חייל שנפל. מצפה נורא מושקע. מסקנה: בינוניות מצילה ממוות. פשוט אין אף אחד שנפל שהיה סתם מניאק למשל. הם תמיד כאלו טובים. לדוגמא, אם טרומפלדור (זה עם היד, בעצם בלי) היה מתנהג בהתאם למצבו (הוא היה נכה, אבל בטח גם הוא היה תלמיד מצטיין, מדריך בצופים, סיים תואר ראשון בחודשיים, אהוב הבנות וחייל מצטיין), יש מצב שעדיין הוא היה איתנו ולא מת בכיף שלו על אדמת ארצנו.
מתישהו הצטלמנו:
עלינו הרבה. יש אנשים שנשברו. לא חשוב שמות. אבל גם הקטע הזה סופי. הוא נגמר בהליכה על כביש (כביש?! כביש?!?!?!) דרך מחנה יפתח עד קיבוץ יפתח. נראה שהקטע הבא הולך להיות מעולה. נחנה במחנה, ונאכל ארוחת בוקר צה"לית או משהו. אוי, יצא פוסט מאוד מיליטריסטי.
אה, היה מזג אוויר טוב. אבל לא מספיק שמש.
אנחנו חייבים למצוא מסעדת חמודי טובה יותר. למרות שבזאתי היה סלון לנוחיותינו, שבו הגישו לנו ביצה עלומה בתואנת מלבי לקינוח, לא יכול להיות שלא נאכל טוב יותר. אנא, השתמשו במערכת התגובות על מנת להציע מסעדה טובה יותר. צומת גולני הוא רק איזור. הוא לא חייב להיות עמק הקולינריה הצפוני.
בלה לא אהבה את השאלה הזאת. גם בגוגל אין תשובה. הי, אבל אולי שורת הפתיחה של הפוסט הזה תפנה אלינו שאילתות עתידיות בגוגל. בשביל זה, ננסח את השורה הראשונה שוב:
כמה בלוגים עם פוסט אחד בלבד יש ברשת?
יום שבת, 6.3.2010 (כן, זה שוב לא הסופ"ש השלישי בחודש, נגיע לזה מתישהו).
קטע שני בשביל - חצר תל-חי (זה עם הארי השואג) עד קיבוץ יפתח (שוכן באצבע הגליל בעמק קדש, עמק הררי ציורי הנמצא בהרי נפתלי).
משתתפים:
המייסדים: בלה, אורית, דניאל (צ'יבו חולה וענבל מטפלת בבכיין).
החיזוק נשי: סופי, נועה, לירון, נטלי.
הדיווה: אדם.
שלושת המוסקטרים : אלכס, יואב, אלעד - אני חושב - ראיתי אותם בתחילת המסלול; ואז במסעדה בסוף.
רשימת ציוד: 4 (!) ליטר מים לכל מטייל (גם - אפוד מלא, מ"ק, פק"ל ג'ריקן ותחבושת אישית אישית למטייל), אחד משלוח מנות אחד, מלאן מצלמות ומלאנ'תלאפים סנדביצ'ים (רק סופי, מטר שישים על ארבע עשרה קילו בערך, הביאה 11).
נחזור לנחזור לזה. אין לי כוח לכתוב, ובטח הפוסט הזה ייצא כמו הדרך לנקודת ההתחלה באוטו הכחול: ארוך, מבולבל, עם פספוס של צומת כ"ח. או צומת כייח.
אז יש לי כמה אפשרויות:
- פוסט פוסט-מודרניסטי - לכתוב את הסיפור ב6 מילים (הסיפור הטוב ביותר שהמינגווי כתב, לפי המינגווי, הוא ב6 מילים: "למכירה: נעלי תינוק. מעולם לא נלבשו") - שביל לא ברור מטפס בעצי צבע. אבל זה די גרוע.
- פוסט עם מעט מילים, הרבה תמונות. אבל בלה מרשה רק שתי תמונות.
- פוסט ארוך ומשעמם.
- לשים את שלום חנוך במערכת ולקבל השראה. ואז שייצא פוסט ארוך ומשעמם. יש לנו זוכה.
יצאנו מפסל הארי השואג בחצר תל-חי. למדנו שנשיא המדינה, ראה"מ והרמטכ"ל יצאו כמה דקות לפנינו למסלול, והשאירו לנו פרחים.
תוך בערך 5 דקות כבר התברברנו. לא חשוב שמות התבלבלה, ופנינו שמאלה במקום ימינה. הי - יצא לנו לעבור מתחת לרמזור (!) שפיקח על התנועה של שפני הסלע בערוץ. או משהו כזה.
 |
| From שביל ישראל - קטע ב |
 |
| From שביל ישראל - קטע ב |
עשינו הפסקה במצפה, על שם חייל שנפל. מצפה נורא מושקע. מסקנה: בינוניות מצילה ממוות. פשוט אין אף אחד שנפל שהיה סתם מניאק למשל. הם תמיד כאלו טובים. לדוגמא, אם טרומפלדור (זה עם היד, בעצם בלי) היה מתנהג בהתאם למצבו (הוא היה נכה, אבל בטח גם הוא היה תלמיד מצטיין, מדריך בצופים, סיים תואר ראשון בחודשיים, אהוב הבנות וחייל מצטיין), יש מצב שעדיין הוא היה איתנו ולא מת בכיף שלו על אדמת ארצנו.
מתישהו הצטלמנו:
 |
| From שביל ישראל - קטע ב |
אה, היה מזג אוויר טוב. אבל לא מספיק שמש.
אנחנו חייבים למצוא מסעדת חמודי טובה יותר. למרות שבזאתי היה סלון לנוחיותינו, שבו הגישו לנו ביצה עלומה בתואנת מלבי לקינוח, לא יכול להיות שלא נאכל טוב יותר. אנא, השתמשו במערכת התגובות על מנת להציע מסעדה טובה יותר. צומת גולני הוא רק איזור. הוא לא חייב להיות עמק הקולינריה הצפוני.