קטע י' - יבניאל עד כפר קיש (או: כמה אנשים, יא ראבאק)

טוב, אז כמו שכולם יודעים, הגיעו המון לטייל. הגרושה לא הביאה את הבן הקטן שלה (אני חייב כבר להתחיל להסביר בדיחות פנימיות, כי כבר יש יותר מדי שלא מכירים. אז אנסה לשלב כל פעם סיפור אחר. אריה, מצטער), אז לפחות זה.

(24/10/16 - חדי העין ישימו לב שכללנו במפה 700 מטרים ליד יבנאל שאף אחד מאיתנו כבר כנראה לא יזכה ללכת. בטיול הקודם הלכנו עוד ימבה אחרי הקטע, אז מתקזז)

- תמונות מהקטע העשירי -

פרטים:

שבת, 21 במאי 2011. קטע י' - איפשהו ליד יבניאל עד כפר קיש.

משתתפים:

השיאן (by design): דניאל

ההנהלה: בלה

ותיקים: נטלי, אדם (הגשש הרשמי), אריה

עוד מעט ותיקים: שקד, יואב (טוב שחזרת), אופיר, דורינה, אלון (חבר, אתה משתלט. תיזהר שלא תרד שורה)

פירסט טיימרז: שמוליק, עדי, קרן, שי, קרן (יש 2 קרן?), אנדריי, ליאת, נלי, ליאור

רשימת ציוד:

4 ליטרים של מים

בקבוק וודקה שבלה סחבה עד מסעדת חמודי בסוף.. ככה זה, הם לא יכולים בלי

מצלמות - בעיקר ווינדוס פון. יואב, למרות הציפיות הגבוהות שיחליף את אלכס, הצלם הרשמי שלא בא (למה?), לא צילם. מוזר.

תשעה-עשר איש. לא פשוט לתאם דבר שכזה. אבל הצלחתי. גם בלה עזרה קצת. בדש, מצידו, לא עזר. היינו אמורים להיות יותר (איתו ועם מיטל), ותכנון הרכבים היה כבר סגור, אבל אז הוא החליט לשבור את עצם הבריח. של עצמו. יופי גאון. טוב, גם רפואה שלמה.

שוב לא הצלחנו, למרות תכנון קפדני של בלה, לא ללכת יותר מדי. הפעם, נשלחנו אלון ואנוכי, לשים רכב בנקודת הסיום. שמנו, בנקודה הנכונה. אבל אז אלון (שכבר אז הייתי צריך לקפד ראשו, כי הוא התחיל להשתלט) החליט שראה בדרך סימון שביל, ושכדאי שנשים את הרכבים שם, כדי לקצת טווחים. לא הלך. בכל מקרה, לא מקצרים יותר. פשוט לא.

אז חיפשנו את ההתחלה. אין לי מושג איך אדם, הגשש הרשמי, מצא את נקודת ההתחלה:

"וואי, זה היה משחרר!"

בינתיים אלון ואני עשינו את הפשלה הנזכרת לעיל של השארת הרכב בנקודת הסיום, ושאר 17 האחרים שיחקו משחקי היכרות, כמו להגיד את השם ושם של חיה שמתחילה באותו שם. מזל שאין לנו ונסה, אחרת היא היתה בצרה צרורה במשחק רגיש שכזה. אני ואלון לא השתתפנו, אבל איתו דיברו אח"כ אחרים.

התחלנו בטיפוס. כמו הטיפוס על הארבל, אבל לא. הטיפוס היה לשיא הגובה, מעלה אלות. הנוף של הכנרת וצפון בקעת הירדן המרהיב התגלה אט אט.

בטח יש כאן כמה לא קשורים

חוק #23 בטיפוס על הרים - תמיד תעצרו בנקודות גבוהות ותצלמו את הנוף, כשתגיעו לפסגה כבר לא יהיה לכם כח לצלם. קל וחומר כשאתם תשעה עשר.

"די! בואו נגיד שזה הפסגה"

עצרנו למנוחה, בצילו של עץ נדיב. בערך הפעם האחרונה שמצאנו צל. מצרך נדיר שם באיזור.

הוסף כיתוב - אין לי

פתאום, בלי הכנה מוקדמת, גילינו שאנחנו במישור. התבור באופק, המחשבות על טיפוס התבור בקטע הבא כבר מתגנבות.

"יודעת מה זה? לא? הנה בא עוד אחד!"

טיפוס על התבור משול לבצל. סיכוי לא רע שיהיה שם טיגון עמוק, אבל בטוח יהיו דמעות. ובאותו נושא, חברים! הפעם בלה נשרפה רק קלות! כל הכבוד לכל המזכירים ולדוקטור פישר. ובאמת לאחר ברבור קטנטן הגענו לשדה פרחים לבנים ותמירים, שהתגלו כפרחי בצל הגינה.

שביל ישראל. פרחים שהם בצל. טיילת עם סטרפלס. פרייסלס.

מכאן, אללה יסטור. אורי דביר קצת פספס פה. צל, חבוב, צל. חיפשנו צל כמו סבלימינאל אחרי שהוא הרגיש כאפה על הצוואר (טאדאם! הבדיחה הגרועה ביותר בתולדות הבלוג!). כל עץ רחב בדים שראינו למרחוק התברר להיות כרחוק מדי, כחוש מדי או רטוב מדי. אפילו מקווה מים / בריכה / נווה מדבר לא היה במסלול. אופיר, שנגעה בו כנראה רוח אלוהים, או סתם רוח, בעודינו משוטטים מסימון כתום-כחול-לבן למשנהו, מצא לנו צל. אופיר, אמרו לי שקיבלת כוכב. לא יודע מה זה אומר. תספר איך זה.

ברקע - אריה לא מצליח לעזור לנקות כוסות תה.
או שהוא סתם בוחן אחוריים.

פתאום סיימנו. אל תתקטננו.

את היום חתמנו במסעדה גלילית, שאת שמה אני לא זוכר, וכמיטב המסורת סלטים, בשר, סלון. יוווו כמה אנשים.

מי מוזג תה כבר?

זהו. נתראה?

הסיפור הפנימי של היום:

לקראת קטע ט', התעניינה אחת (זאתי שמלמעלה ד"א), קרן, להצטרף לטיול, דרך הספרצוף. היא אמרה שהיא תגיע עם עוד מישהו.

"מישהו?" תמה אדם. "מי זה?".

"הבן שלה". השבתי. לאחר תמיהה נוספת (אדם בחור שתמה לא מעט. עוד דברים על אדם כאן) המשכתי בסיפור: לקרן ילד קטן וחמוד בן 8. ("בן 8? היא נראית צעירה!) הילד הוא תולדה של קשר מוקדם, חתונה שבסופה גירושין כואבים, וכעת, קרן היא אם חד הורית לילד מקסים שאוהב לטייל, ולכן חיפשה קרן בפייסבוק טיולים לחג הפסח, והגיעה אלינו. עוד המצאתי שהיא מקווה שטיול עם גברים מסוקסים (אריה, הכוונה אליך), יוכלו להוות תחליף דמות אב עבור הפשוש.

2 דקות אחרי השיחה שלי עם אדם, בלה מתקשרת בזעם. (חבל שאין קאפס לוק לעברית, כדי שיהיה אפשר להמחיש צעקה בטקסט. כתב מודגש לא נותן את האפקט המבוקש, סימן שאלה-סימן קריאה זה הכי קרוב).

"מה זה זה?! אני לא אחראית לאף ילד בן 8 בטיול כזה!"

טוב, נעצור כאן, כי זה לא יוצא מצחיק כמו שזה היה באמת.